כשהנשימה שטוחה והלב דואב

הרבה פעמים בקליניקה מגיעים אנשים שאין להם אבחנה ברורה. אין ממצא חד בבדיקות, אין אבחון רפואי מוגדר, אין שם למה שהם חווים, ובכל זאת משהו כואב. הם אינם מגיעים עם סימפטום אחד ממוקד, אלא עם מכלול תחושות עמומות של עייפות רגשית מתמשכת, כובד באזור החזה, תחושת מועקה שקשה להסביר, לב שנחווה כפגוע, ונשימה קצרה, זהירה ומוחזקת. זה לא תמיד נראה דרמטי כלפי חוץ, אך ההשפעה ניכרת במערכות יחסים, באיכות השינה, ברמת החיוניות, ביכולת להתרגש באמת, וביכולת לנוח מבלי להישאר בדריכות פנימית.

היא הגיעה בלי תלונה רפואית ברורה. אמרה רק שמשהו בה סגור, שהנשימה קצרה ושהלב עייף. מבחוץ חייה מתפקדים: עבודה, משפחה, שגרה יציבה. מבפנים היה לב שמחזיק לבד כבר שנים. כשהיא נשכבה על הגב היא הניחה יד אחת על הלב ויד אחת על הבטן. תנועת הנשימה הייתה מינימלית, החזה נותר מוחזק, תנועת הסרעפת כמעט ולא הורגשה, והעיניים התמלאו בדמעות שקטות בלי סיפור ברור. לא היה שם פחד, לא הייתה דרמה, היה עצב עמוק, שקט, ישן. לא ניסינו לפתור, לא פרשנו ולא ניתחנו. רק אפשרנו לנשיפה להתארך מעט, בקצב שהגוף הסכים לו. בתוך המרחב הזה היא אמרה: נדמה לי שזו הפעם הראשונה הרבה זמן שהלב שלי מרגיש שמותר לו לנוח בתוך הכאב.

כאב רגשי אינו מתקיים רק ברובד הנפשי. הוא מתבטא גם בדפוסים פיזיולוגיים ברורים: נשימה שטוחה, איסוף שרירי החזה, ירידה בתנועתיות הסרעפת ודריכות מתמשכת של מערכת העצבים גם כאשר אין סכנה מיידית. הגוף לומד להחזיק את הכאב בשקט, לא להתפרק ולא לזעזע את המערכת, וכך הוא שוקע ונאגר לאורך שנים. כאשר דפוסים אלו מתקיימים לאורך זמן ללא מענה, אין מדובר רק בקושי רגשי מתמשך אלא בעומס מצטבר על מערכות הגוף כולן. דריכות כרונית יחד עם דפוסי נשימה מצומצמים נקשרים בהדרגה לשחיקה של מערכות הוויסות, לעלייה בפגיעות במערכת השריר והשלד, במערכת העיכול, במערכת הקרדיו־וסקולרית ובמערכת החיסונית, וכן לעלייה בשכיחות של תסמונות כאב, הפרעות שינה, מצבי חרדה ודיכאון. אין מדובר בקשר סיבתי חד משמעי אלא בהתהוות הדרגתית של פגיעות מערכתית. במובן זה, הלב הדואב והנשימה השטוחה אינם רק ביטוי לסבל רגשי, אלא גם איתות מוקדם של הגוף לצורך בהתארגנות חדשה.

כאשר מגיע אדם עם נשימה שטוחה ולב דואב, ההתבוננות אינה מתמקדת רק במה שהוא מרגיש, אלא במה שמתרחש בכל שכבות הקיום שלו. ברובד הפיזי אנו פוגשים החזקה באזור החזה, הגב העליון והצוואר, תנועת נשימה מצומצמת ועייפות עמוקה. ברובד האנרגטי ניכרת לעיתים זרימה מצומצמת סביב אזור הלב והנשימה, תחושת כיווץ ושמירה וזרימה שאינה מתפזרת בחופשיות. ברובד הרגשי מופיעים עצב לא מדובר, רגישות גבוהה, שברון לב ישן, תחושת בדידות, געגוע ולעיתים כאב שאין לו מילים. ברובד המנטלי, שהוא רובד ההכרה, הידע והתכלית, מתגלה האופן שבו האדם מבין את עצמו ואת סיפור חייו. לעיתים קיימת הבנה קוגניטיבית של הכאב ללא תכלית חיה שמארגנת משמעות, ולעיתים תפיסת חיים שממשיכה לדרוש תפקוד והחזקה גם כשהלב מבקש דבר אחר. כאן מתאפשרת תנועה תודעתית שבה האדם מתחיל להבין לא רק מה כואב, אלא לשם מה הוא נמצא בתהליך, ומה מבקש להתעדכן בתפיסת חייו. וברובד העמוק ביותר מתקיימת כמיהה שקטה לחיבור, לביטחון ולמנוחה שאינה תלויה בהישג.

אפשר להבין היטב את סיפור החיים שממנו צמח הכאב, לזהות דפוסים וקשרים ואף לדבר עליהם, אך כל עוד הנשימה נותרת מוחזקת וכל עוד הגוף אינו חווה ביטחון ממשי, הכאב ממשיך להתקיים ברובד הפיזי גם כאשר הוא מובן בשכל. הריפוי העמוק מתרחש כאשר הגוף עצמו חווה מחדש קרקע, תמיכה והרפיה.

דווקא במקומות שבהם הלב דואב והנשימה מוחזקת מתברר לא פעם שעוד עשייה אינה מה שמרפא. לא עוד מאמץ, לא עוד ניסיון לתקן ולא עוד חיפוש פתרונות. אלא להפך: אי עשייה, הסכמה להיות ותשומת לב שקטה למה שכבר מתקיים. כאשר אין דרישה לשינוי, מתרחש שינוי מסוג אחר. המערכת העצבית מורידה הגנות מעצמה, הנשימה מתארגנת מחדש ללא כפייה, תחושות ישנות עולות מבלי שנדחוף ותובנות מופיעות מתוך החוויה הישירה. הריפוי במרחב הזה אינו תוצאה של פעולה אלא של נוכחות, לא של מאמץ אלא של רשות, לא של שליטה אלא של הסכמה להישען.

מה שמאפשר ללב דואב להתחיל להתרכך אינו פריצה, אינו דחיפה ואינו ניסיון לפתוח בכוח, אלא נשיפה שמסכימה להתרכך, קצב איטי, תנועה מינימלית, מגע עם הקרקע ונוכחות שאינה תובעת שינוי. מתוך תנאים אלו הלב לומד שאינו חייב לשאת את המשא לבד.

במסורות תרגול אנרגטיות כמו צ׳יקונג מתואר קשר ישיר בין איכות הנשימה, תנועתיות החזה ומצב הזרימה באזור הלב. כאשר הנשימה שטוחה ומוחזקת לאורך זמן, הזרימה באזור המרכז החזי נוטה להפוך איטית, מקוטעת או מכווצת. במקביל, גם במונחים פיזיולוגיים מוכרים אזור זה מושפע משינויים בטונוס השרירים, במתח הרקמות ובוויסות מערכת העצבים האוטונומית. העבודה אינה להניע אנרגיה במובן אקטיבי, אלא לאפשר תנאים שבהם הזרימה מתארגנת מעצמה באמצעות נשיפה שמתרככת, ירידה בדריכות ושיבה הדרגתית לתנועה פנימית טבעית. במובן זה השפה האנרגטית והשפה העצבית מתארות את אותו תהליך משתי זוויות של אותה חוויה גופנית.

במבט תנועתי ניתן לראות את הלב כנקודת המפגש שבין שני הצירים המרכזיים של הגוף: הציר האנכי והציר האופקי. הציר האנכי מגלם את הקשר בין התארכות והשתרשות, בין משמעות ותמיכה, בין עמידה פנימית לבין יכולת להחזיק את עצמנו בתוך החיים. הציר האופקי מגלם את מרחב הקשר, הנתינה והקבלה, המפגש עם האחר וההתרחבות אל העולם. הלב יושב בדיוק בנקודת החצייה שבין שני הצירים, כמרחב שבו אנכיות ואופקיות מתקיימות בו זמנית. במצבי לב דואב ניכר לעיתים קרובות שיבוש באחד הצירים או בשניהם, קריסה באנכיות המתבטאת בעייפות, חוסר כיוון וכובד, או צמצום באופקיות המתבטא בהסתגרות, בריחוק רגשי ובקושי להיפתח. העבודה דרך הנשימה, התמיכה, הנוכחות והקצב האיטי מאפשרת בהדרגה להשיב אורך לציר האנכי ורוחב לציר האופקי, ומתוך כך הלב חוזר להיחוות לא רק כנקודת כאב אלא כמרחב חי של מפגש, תנועה וזרימה.

העבודה הטיפולית במצבים אלו נשענת על מערכת עקרונות מדויקת. העיקרון הראשון הוא קודם מנח ואחר כך טווח. מערכת העצבים מבקשת תחילה ארגון ולאחר מכן הרחבה. כאשר המנח אינו מאורגן והנשימה שטוחה, הרחבת טווחים עלולה להפעיל מנגנוני הגנה. רק מתוך מנח שיש בו יציבות, הנשיפה יכולה להעמיק בביטחון והתנועה מתרחבת ללא מאבק. העיקרון השני הוא להתחיל מהמקום שבו האדם נמצא. כל תהליך מתחיל מנקודת המוצא הקיימת. בנשימה שטוחה ולב דואב נקודת המוצא היא לעיתים זהירות, עייפות וחוסר אמון בהרפיה. רק מתוך מפגש כן עם מה שיש, הנשיפה יכולה להתחיל להשתנות מעצמה. העיקרון השלישי הוא שתמיכה קודמת לתנועה, כאשר התמיכה אינה חיצונית אלא פנימית, דרך איכות הנשיפה. הנשיפה היא הפעולה הראשונה שבה מערכת העצבים מסכימה להרפות. בנשיפה ארוכה, רכה ולא דחופה יש איכות של ויתור עדין על החזקה. במצבי לב דואב פעמים רבות האוויר נכנס אך מתקשה לצאת עד הסוף, יש קבלה אך אין ויתור. לכן לפני כל תנועה העבודה היא לאפשר לנשיפה להעמיק בקצב שהגוף מוכן לו. העיקרון הרביעי הוא שבלי נשימה אין תנועה. הנשימה היא הגשר הישיר בין מערכת העצבים לבין התנועה, ונשימה שטוחה יוצרת תנועה מוגבלת או מאומצת. העיקרון החמישי הוא עקרון כוכב הים, התנועה בין התכווצות להתרחבות, כאשר העבודה אינה מבטלת את ההתכווצות אלא מאפשרת לה לנוע במחזוריות טבעית פנימה והחוצה. העיקרון השישי הוא עקרון הפעימה: הריפוי הוא קצב מחזורי של תנועה ומנוחה, התרחבות והתכנסות, וכאשר הפעימה נפגעת התנועה נעשית מאומצת או נעצרת. העיקרון השביעי הוא עקרון ההדרגתיות ואי העשייה הפעילה, ההכרה שלא כל שינוי נבנה מהוספה ולעיתים הריפוי מתרחש דווקא דרך האטה והפחתת דרישה. העיקרון השמיני הוא תשומת לב על פני כוונה. כוונה, גם כשהיא מיטיבה, עלולה לשאת עמה את דפוסי העבר ואת הסמסקרות, אותם רשמי חוויה עמוקים שמנהלים את התגובה האוטומטית של הגוף והתודעה. כאשר עובדים מתוך כוונה בלבד, יש סכנה לשחזר שוב את אותם דפוסים במקום לאפשר טרנספורמציה. תשומת לב, לעומת זאת, מאפשרת למערכת לפגוש את מה שקיים ללא מאבק וללא יעד, ומתוכה הנשימה, התחושה והלב מתארגנים מבפנים בקצב אורגני, חופשי יותר מדפוסי העבר.

במרחבים אלו תפקיד המטפל אינו מתמצה בהנחיית תרגול אלא בעצם הנוכחות שהוא מביא למפגש. המטפל יוצר מרחב בטוח, מחזיק קצב, גבולות ושקט. דרך נוכחות קשובה ולא פולשנית, ודרך היכולת לשהות גם בכאב וגם בדממה מבלי למהר לפתור, נוצר מרחב שבו המטופל אינו נדרש להחזיק את עצמו לבד. מתוך שדה כזה יכולה להיוולד הרפיה שאינה נכפית אלא מתארגנת מבפנים, בקצב של הגוף והלב.

הלב הדואב אינו מבקש פתרונות מהירים. הוא מבקש מקום, נוכחות, ונשימה שמסכימה סוף סוף להרפות.

תרגול - כשהלב זוכה לנוכחות, הוא זוכר בעצמו את דרכו.

התרגול במילים של דריה: בתרגול שצילמתי התחלנו בעבודה שנעה בין נוכחות לפתיחת הלב. בשאיפה הידיים עולות אל מעל הראש, והתנועה מזמינה התארכות, מרחב ואיסוף תשומת הלב פנימה. משם הידיים יורדות אל אזור מרכז החזה, אל מרכז הלב, כהתמקמות שקטה בתוך החוויה הלבבית, מבלי לנסות לשנות אותה. בנשיפה הידיים נפתחות לצדדים, והתנועה מאפשרת ללב להיפתח בעדינות אל המרחב שסביבו. בסיום הנשיפה הידיים משתחררות חזרה מטה, והגוף חוזר למרכז. הרצף הזה חוזר על עצמו מספר פעמים, בקצב איטי ולא מאולץ, ויוצר תנועה מחזורית של איסוף ופתיחה, של שהייה פנימית ושל יציאה החוצה.

בשלב השני עברנו לתרגול נשימתי של שאיפה אל הלב ונשיפה אל הבטן התחתונה. בשאיפה תשומת הלב פוגשת את אזור הלב, ובנשיפה היא נעה מטה, אל הבטן התחתונה. תנועה זו מאפשרת למה שמתעורר בלב לא להישאר מרוכז רק באזור החזה, אלא למצוא המשכיות ותמיכה במרכז נמוך ויציב יותר בגוף. כך נוצר תהליך של קרקוע, שבו החוויה הלבבית מקבלת עוגן גופני, והלב יכול להישאר פתוח ונוכח מבלי להעמיס על עצמו.

שני שלבי התרגול יחד יוצרים רצף אחד: לב שנפתח אל המרחב, ולב שיודע גם להתכנס ולהיתמך. זוהי עבודה שמאפשרת ללב הדואב להישאר במגע עם העולם, מבלי להיתקע בכובד ומבלי להתנתק, אלא מתוך תנועה, ויסות ונשימה שממשיכה לנוע בגוף כולו.

על הכותבת: דריה איל

מורה ליוגה צ'י קונג ומדיטציה. מאמנת הוליסטית. מטפלת ביוגה תרפיה, נשימה, ריברסינג ומגע. מלמדת קורס להכשרת מטפלים ביוגה תרפיה. מנחת קבוצות.

בעלת תואר שני במדעי הרפואה. בעלים של סטודיו וקליניקה ברשפון לליווי תהליכי טרנספורמציה החלמה וריפוי.