כאב ומגדר: האם המגדר של המטופלים שלנו משפיע על הטיפול שהם מקבלים?

כשאנחנו פוגשים מטופל או מטופלת עם כאב כרוני, השאיפה המקצועית שלנו היא לראות את האדם כשלם, מעבר לסימפטומים הפיזיים. אך האם עצרנו פעם לשאול את עצמנו: האם המגדר של מי שעומד מולנו משפיע על האופן שבו אנחנו תופסים את הכאב שלו?

מאמר סקירה מרתק וחשוב (Samulowitz et al., 2018) שבחן עשרות מחקרים על הטיות מגדריות בטיפול בכאב כרוני, מעלה תוצאות שצריכות להדליק אצלנו, כמטפלים, נורה אדומה בוהקת.

מה המחקר מגלה?

מערכת הבריאות, מסתבר, אינה פועלת בחלל ריק. היא מושפעת מנורמות חברתיות מושרשות שמעצבות את האבחון והטיפול:

• הגבר ה"סטואי": החברה מצפה מגברים להיות חזקים, לסבול בשקט ולא להתלונן. כתוצאה מכך, גבר שמתמודד עם כאב כרוני חווה לא פעם איום ישיר על זהותו הגברית ועל תחושת המסוגלות שלו. הכאב נתפס כ"תקלה במכונה" שיש לתקן כדי לחזור לתפקוד.

• האישה ה"רגשנית": נשים נתפסות לעיתים קרובות כרגישות יותר וכמי שנוטות "להתלונן". המחקר חושף תופעה של "פסיכולוגיזציה" של הכאב הנשי, כלומר, מטפלים נוטים לייחס את הכאב של נשים לגורמים רגשיים או נפשיים ("זה בטח בגלל מתח") במקום לגורמים פיזיים.

נתון מעניין: המחקר מראה שנשים עם כאב כרוני מקבלות לעיתים קרובות טיפול פחות יעיל, פחות תרופות משככות כאב, ובמקומן - יותר תרופות נוגדות דיכאון, בהשוואה לגברים עם תסמינים דומים. נשים נאלצות לעבוד קשה הרבה יותר כדי "להוכיח" שהכאב שלהן אמיתי ולקבל לגיטימציה מהמטפל.

המטען שהמטופלים מביאים למזרון

כמורות ליוגה ויוגה תרפיסטים, אנחנו חייבים להבין שהמתרגלים שאיתנו לא מביאים רק את הכאב הפיזי למפגש; הם מביאים איתם את הקולות של החברה:

• הגבר עשוי להגיע עם סטרס עצום של חוסר מסוגלות, ולנסות "לנצח" את הכאב דרך תרגול מאומץ מדי או ניתוק מהגוף ה"מאכזב".

• האישה עשויה להגיע עם סטרס של חוסר הכרה, כשהיא חוששת שגם כאן, לא יאמינו לה או יפטרו את סבלה כ"עניין רגשי בלבד".

איך יוגה-תרפיה יכולה לאזן את התמונה?

הכוח שלנו כמטפלים טמון ביכולת לייצר "מרחב מתקן" שבו המגדר אינו מכתיב את איכות ההקשבה:

1. שיקום האמון דרך Satya (אמת): עבור נשים, הריפוי מתחיל במתן תוקף מלא. כשאנחנו פוגשות מטופלת בגישה של הקשבה עמוקה ואומרים לה: "אני מאמינה לך, הגוף שלך דובר אמת", אנחנו מפרקים את הנטל החברתי של חוסר האמון. ביוגה תרפיה, החוויה הסובייקטיבית של המתרגל היא נקודת המוצא שלנו.

2. הגדרת החוסן מחדש: עבור גברים, האיזון מגיע דרך הזמנה ל"עוצמה רכה". אנחנו עובדים עם המושג התמדה/משמעת לא ככלי לכיבוש הגוף, אלא מוסיפים לו הקשבה לניואנסים. המפגש הופך מ"תיקון המכונה" למפגש אנושי ומכבד עם הגוף כפי שהוא.

3. חקירה ב-Vijnanamaya Kosha: בתהליך ה-Svadhyaya (חקירה עצמית), נוכל לשקף למטופלים את הציפיות החברתיות שהם סוחבים. נוכל לשאול בעדינות: "של מי הקול שאומר לך שאתה חייב להמשיך למרות הכאב?" או לסייע למטופלת לזהות את החיבור הפיזי עצבי של הכאב שלה, מעבר לפרשנות הרגשית שנכפתה עליה.

4. המרחב הניטרלי של יוגה נידרה: תרגול יוגה נידרה מציע מקלט מהגדרות מגדריות, המתרגל פוגש את הכאב ללא הדרמה החברתית. זהו מרחב בטוח שבו הגוף לא צריך להוכיח דבר, ובו הגבריות או הנשיות מתמוססות לתוך חוויה של קיום טהור.

לראות את ה Purusha

היוגה מלמדת אותנו שהמהות העמוקה ביותר שלנו - הפורושה - היא מעבר למגדר, תרבות או תפיסות חברתיות. האיזון האמיתי בטיפול קורה כשאנחנו מצליחים לראות את האדם שמולנו במהותו.

המודעות להטיות הללו היא לא רק "עניין חברתי", היא כלי טיפולי. ככל שנוכל להשתחרר מהסיפורים שסיפרו לנו על מגדר, כך נוכל להציע למטופלים שלנו מרחב של חופש אמיתי, ריפוי ותקווה.

1. בואו נמשיך לבדוק עם עצמנו בכל מפגש: האם אני מקשיב/ה לאדם שמולי, או לציפייה החברתית שיש לי ממנו?

2.   לו הייתי מחליף/ה את המגדר של המטופל/ת שמולי - האם מערך התרגול שבניתי עבורם היה נשאר זהה?  

3.   איזה מסר המטופל/ת הזה קיבל/ה מהרופא/ה שלהם לפני שהגיעו אליי, ואיך אני יכול/ה להיות המרחב שמתקן את המסר הזה?  

-- Samulowitz, A., Gremyr, I., Eriksson, E., & Hensing, G. (2018). “Brave Men” and “Emotional Women”: A Theory-Guided Literature Review on Gender Bias in Health Care and Gendered Norms towards Patients with Chronic Pain. Pain Research and Management, 2018, Article ID 6358624, 1-