או: איך ארג'ונה וקרישנה לימדו אותי את העקרונות למפגש יוגה-תרפי מועיל
בטקסט היוגי המפורסם הבהגווד גיטה, הלוחם המהולל ארג'ונה נקלע למשבר. מבלי להרחיב על הנסיבות המדויקות, העניינים התגלגלו לידי כך, שהוא אמור לצאת לקרב נגד בני דודיו האהובים, נגד מוריו וחבריו מילדות. הוא אינו רוצה לפגוע בהם אבל גם חושש לקרוא תיגר על ה"דהרמה", הייעוד שלו בחיים האלה. יש פרשנים, הרואים בקרב המדובר קרב פנימי שמתרחש בנפשו של ארג'ונה, בינו לבין עצמו. לצורך מאמר זה אני מבקשת להניח את השאלה הזאת בצד ולהתמקד במצוקה שהמחשבה על הקרב (החיצוני או הפנימי) יוצרת אצל ארג'ונה.
ארג'ונה פונה לחברו הטוב קרישנה: "אני האיש אשר נפשו נבוכה, לא אבין את נתיב הדהרמה; אליך אפנה בצר לי ואבקש, אמור לי ואדע מהו הנתיב אשר אבחר בו. עתה תלמידך אני, ומסור להוראותיך. אנא הדריכני" (סוטרה 7.2 ,תרגום לעברית של איתמר תאודור, הוצאת כרמל 2002 ). רוב הפרשנים של הטקסט המכונן הזה מתעמקים בעמדה הפילוסופית-תרבותית שקרישנה מציג לארג'ונה. אני רוצה להפנות את הזרקור דווקא אל ארג'ונה ואל הבקשה שלו. ארג'ונה מבקש מקרישנה עזרה ברגע של משבר קיומי. הוא רוצה לברר לעצמו מה חשוב יותר - להיות נאמן למסורת שלתוכה נולד, אשר מצפה ממנו לנהוג כלוחם, או לתת ביטוי לרגשות שעולים לפני הקרב ולבחור בנתיב לא ידוע, הרחק מהייעוד המסורתי שלו.
בתור מורות ליוגה תרפיה נפגוש תלמידות, שיגיעו אלינו בעקבות משבר קיומי כמו שחווה ארג'ונה. קבלת אבחון של מחלה קשה כמו סרטן; תאונה או פציעה שמשנה את תפיסת הגוף ואת הרגלי החיים מקצה לקצה; התקפי חרדה מערערים; כל אחד מאלה וכמובן אין ספור מקרים אחרים מובילים לחיפוש אחר מקורות ריפוי ותמיכה בדרך להחלמה. גם מי שלא עברו אירוע טראומטי עשויות בהחלט להיות במשבר עם הגוף ואולי גם עם כל ההוויה )גוף - נשימה - תודעה(. אותו גוף שתמיד היה שם, כואב עכשיו ואולי גם מאכזב או מעורר רגשות של תסכול, ניכור, כעס, חרדה או דחייה. בדומה לארג'ונה, התלמידות שלנו מחפשות מזור.
ארג'ונה מבקש מקרישנה להיות המורה שלו, ללמד אותו למצוא את הדרך שלו מחדש. בקשת העזרה של ארג'ונה מקפלת בתוכה כמה הנחות חשובות: שיש לו מה ללמוד; שקרישנה מתאים להיות המורה שלו; ושיש פתרון למצב, יש אפשרות לשינוי. באותו אופן תלמידה כאובה מבקשת ללמוד איך להיות בגוף שלה בשלווה. אז מה תפקידה של מורה ליוגה תרפיה ברגע הזה?
בשביל לענות כראוי לשאלה הזאת, חשוב שנבין למה ארג'ונה פונה בשעת המצוקה שלו דווקא אל קרישנה. קרישנה הוא ידידו ובן דודו של ארג'ונה ומשמש בתור הרכב שרוכב את מרכבתו בשדה הקרב. אנחנו כבר יכולות להסיק שרמת האמון שרוכש ארג'ונה לקרישנה גבוהה מאוד. האמון הזה הוא הבסיס לבקשת העזרה של ארג'ונה ברגע של משבר קיומי. גם על מזרון היוגה, אמון הוא תנאי בסיסי למערכת יחסים בריאה ומקדמת בין מורה לתלמידה. הוא הקרקע שבה יכול להיטמן זרע של שינוי.
הדרך לבנות את האמון היא להתקדם מתוך הקשבה לבקשה העמוקה של אותה תלמידה. הקשבה היא חלק מיצירת מרחב בטוח, שבו התלמידה מרגישה בנוח להיות כפי שהיא, עם הכאב והקושי. יכול להיות שבחיים ה"רגילים" שלה היא שומרת את הכאב שלה לעצמה ולא משתפת את הסביבה במה שקורה לה בפנים. אולי אין לה משפחה או סביבה תומכת, אין לה "קרישנה" שנמצא תמיד לצידה. הקשבה ומרחב בטוח הם הבסיס ליצירת תמיכה שתאפשר לה להתקדם לעבר שינוי.
מוזר אולי לחשוב על מרחב בטוח בהקשר של השיח בין ארג'ונה לקרישנה, בלב שדה הקרב, רגע לפני שהצבאות הולמים זה בזה עד להכרעה. זה אולי המצב הכי פחות בטוח שאפשר לדמיין. אבל קריאה בדיאלוג האינטימי הזה מגלה לנו שארג'ונה מרגיש נינוח מספיק לשאול את כל השאלות ולהעלות את כל הספקות הכי עמוקים שלו, למרות ואולי דווקא בגלל האיומים מבחוץ. ללמד אותנו אולי, שעצם קיומה של אוזן קשבת יכול ליצור מרחב בטוח, גם בעין הסערה. בנוסף עבור חלקנו דווקא משבר מעורר תהיות, ספקות בנוגע לקיים ופתיחות ליצירת שינוי.
לשיטתו של קרישנה הפתרון טמון בהשגת ידיעה נכונה על המציאות. "אין דבר בעולם השווה לידע בכח המטהר אשר בו" (סוטרה 38.4). קרישנה מלמד את ארג'ונה מהי אותה ידיעה נכונה. הדרך להשיג אותה היא באמצעות הבחנה מודעת - ויוקה - בין האמיתי לשגוי. "גדע בחרב-הידע את הספק אשר בלבך, הבא מבערות, מצא מחסה ביוגה, קום והילחם!" (שם). המסקנה שקרישנה מסיק מאותו ידע ברורה.
בדומה למהלך של קרישנה, גם אנחנו נרצה לעזור לתלמידה ליצור הבחנה בריאה בין מה שמועיל ומקדם אותה לבין המזיק והמיותר. תלמידה צריכה לבחור בין המוכר לה, שהוא בלתי נעים או כואב, לבין הלא נודע שיש בו תקווה לשינוי, לריפוי. כמו ארג'ונה, היא יודעת שיש לגוף שלה ייעוד בעולם הזה והוא לשרת אותה, אבל נקרעת
בין הרגלים, שטבועים בה וגורמים לה לחזור אל אותם דפוסי תנועה מזיקים, לבין המאמץ הכרוך בשינוי, בבחירה מחודשת וביצירה של הרגלים חדשים ומועילים.
במהלך השיח ביניהם קרישנה מציע לארג'ונה נקודת מבט אחרת על תופעות בעולם. "הופעתם בת-החלוף של שמחה וצער, והעלמותם עם הזמן, משולות לבואם ולהעלמם של החום והקור. באים הם מתפיסת החושים. שאף לשאת אותם, הו ארג'ונה. האיש אשר אינו נטרד משמחה וצער והוא יציב בשניהם, ראוי לחיי נצח". (סוטרות 14.2, 15.2). קרישנה מציע לארג'ונה תפיסת עולם, שבה למצוקה הרגעית שהוא חש אין משמעות וערך. ה"אטמן" - הגרעין הפנימי שקיים בכל אחד ואחת - הוא נצחי, אומר קרישנה, ואין מה להתאבל על גוף שמת, כי המוות שלו הוא צפוי ובלתי נמנע. קרישנה מזמין את ארג'ונה ללכת אל מעבר לצמדי הניגודים ולראות אותם כפי שהם - תופעות ברות חלוף, שעוברות, נעלמות ומפנות מקום לאחרות ברצף התודעה.
זוהי הזמנה לדרך של תרגול ארוך ומחייב, שספק אם יש בה נחמה מיידית למי שחשה כאב ברגע זה, אבל גלום בה פוטנציאל להתבוננות מפוכחת ונכוחה בדברים כפי שהם - זמניים, משתנים וחולפים. אם הכל חולף - הרי גם הכאב, העצב, הפחד והחרדה טבעם לחלוף. בשביל לבסס את הידיעה אודות זמניותם של צמדי הניגודים במישור הגופני ולהפוך אותה לזמינה בחיי היום-יום, יש להתאמן על היכרות ושהייה איתם. אימון מתאים יביא להתבססות של תחושת אמצע, בין צמדי הניגודים. לדוגמא - אימון של מיקוד הנשימה בצד שמאל של הריאות, ואחר כך בצד ימין של הריאות, מביא להתבססות של תחושת אמצע במפגש בין הימני לשמאלי בגוף. ביסוס וטיפוח האמצע עוזר להתמודד עם תנודות החיים, עם מצבי רוח ועם השפעות ממקורות חיצוניים.
היכרות ואימון בשהייה עם צמדי הניגודים תעזור להמחיש לתלמידה עקרון חשוב נוסף בדרך לקידום הבריאות והוא ראיית השלם. הניגודים הם תמיד חלקים או היבטים של השלם. השמחה והצער שמזכיר קרישנה, החום והקור, הבריאות והחולי, החיים והמוות, מתייחסים תמיד לאותו "אטמן" או גרעין קבוע, שהוא אינו משתנה אבל המאפיינים שלו משתנים תדיר. האימון בהתבססות בקרקע תוך חתירה אל השמיים, או בהשתרשות ליד ימין בשביל להרים את רגל שמאל - מבהיר ומחדד את החיבור והאחדות בין הקצוות ואת האמצע שביניהם. ראיית השלם תורמת לתפיסה של אחדות של כל היבטי הקיום - הגופני, הנפשי והתודעתי. ראיית העצמי השלם חשובה במיוחד במצבי חולי וכאב, שבהם הנטייה הטבעית היא לחוש ניתוק וניכור מהגוף, מהנשימה או מהתודעה.
לאורך היצירה ארג'ונה נשמע מבולבל ומתוסכל. הוא שואל עוד ועוד שאלות, מקשה על מורהו ולא מוותר על הבנה מעמיקה של הידע החדש. קרישנה אינו נבהל או נרתע מהשאלות הרבות ועונה בסבלנות. בכך בא לידי ביטוי עקרון נוסף במרחב היוגה-תרפי והוא חתירה להבנה. תלמידה שמגיעה מבולבלת, כואבת או נסערת, אחרי
שקיבלה אבחנות או חוות דעת של רופאים ומטפלים, מבקשת לא רק הפוגה מהעומס הגופני והרגשי, אלא גם הבנה בהירה יותר של מצבה. תרגול של התבוננות בתוך המרחב הבטוח של האימון יכול לסייע בכך. טיפוח הבנה חשוב גם בהיבט של האימון עצמו. ההסברים שמלווים כל חלק שלו עוזרים לבסס אמון ותחושת ביטחון. הבנה במישור השכלי עוזרת לרגיעה במישורים הגופני, הרגשי והתודעתי.
קרישנה מציע לארג'ונה ידע יקר-ערך על כל מסתורי התודעה והבריאה ומציע לו תרגול של דבקות, שבה יוכל למצוא נחמה. "בעולם הארעי ומלא הסבל הזה, סגוד לי והיה מסור לי. חשוב עליי תמיד, היה לדבקי, סגוד והשתחווה לי. בהיותי המטרה העליונה בעבורך, וכל עצמיותך שקועה בי, אליי תבוא" (סוטרות 33.9 ,34.9). רעיון הדבקות הרגשית במורה נשמע מוזר ברגע הראשון. אבל גם מנקודת מבטי החילונית, אני מוצאת בו הרבה חוכמה ויופי. למה שלא אדבוק במי שמציע לי ידע יקר ומשנה חיים? מה יותר טבעי מלרצות להמשיך ללמוד מאותה מורה, להקשיב לחוכמה שלה, לרצות בקרבתה ולהשתוקק לחוש את המבט שלה עליי בעת התרגול?
אפשר לראות את הדבקות בתור התמסרות לאימון, שאליה אולי טבעי יותר לחלקנו לכוון תלמידות. לעודד אותן להתאמן כל יום ולבסס לעצמן אימון אישי בבית. בין אם ההתמסרות היא למורה, לאימון מסוים או לדרך היוגה באופן כללי - הרי שכבר הושגה התקדמות. אבל אולי יש ברעיון הדבקות רובד נוסף? לתחושתי דבקות היא הזמנה לטיפוח רגשות עמוקים של אהבה וחיבור. אימון בלב פתוח ורחב מאפשר חיבור אנושי מלב אל לב, מגוף אל גוף, מתודעה אל תודעה, ובכך מסייע באופן הכי פשוט וראשוני להנעת תהליך של הכלה, קבלה וריפוי.
נחזור לארג'ונה ולבקשתו הדרמטית מקרישנה לחשוף את דמותו האלוהית, שמגיעה בהמשך הטקסט. "ארג'ונה אמר: גילית לפני את סוד הסודות אשר בטבע העצמי למען טובתי. בעזרת דבריך נמוגה בי האשליה.... עתה אני מבקש לראות את דמותך האלוהית... הראה-נא לפני את עצמיותך אשר אינה כלה, הו אדון המסתורין" )סוטרות 1.11 עד 4.11 .)מדוע ארג'ונה מבקש זאת? אולי הוא רוצה לדעת האם קרישנה אמיתי וגלוי איתו. אולי הוא מבקש לבחון האם המורה שמופיע לפניו פתאום עם ידע עצום ומרשים הוא אחד עם אותו גוף ידע. אולי ארג'ונה רוצה לבדוק האם ניתן לתת אמון במורה הזה ובידע שהוא מציע?
הבקשה של ארג'ונה מזכירה לי בקשה של תלמידה להדגים תנוחה, או שאלה על האופן שבו אני מתרגלת בעצמי או על הדרך האישית שלי אל האימון. גם אני סקרנית לגבי האימון האישי של המורות שלי, לגבי הדרך המפותלת שלהן עם היוגה ולגבי הקשיים המסוימים שהן חוות. כנראה שבשביל לתת אמון במורה ובדרך, תלמידות זקוקות לידיעה, שהמורה עצמה עברה את אותה הדרך, התמודדה עם אותם קשיים ותסכולים וממשיכה להתמודד איתם. אני מציעה לראות בתחושת השותפות לדרך רובד נוסף של חיבור אל היוגה ואל המורה. נעים יותר לצעוד יחד ולא לבד. בהקשר הזה עלינו המורות להיות מוכנות לחשיפה שהצעידה המשותפת מבקשת מאיתנו.
לאחר שקרישנה מתגלה לארג'ונה בצורתו האלוהית, ארג'ונה נבהל מהאלוהות שמתגלה בפניו. הוא מעדיף את החזות האנושית, שאיתה הוא יכול לשוחח כשווה בין שווים. בשביל לבטוח בדרך הוא מבקש לדעת שהיא אפשרית גם למי שצורתו אנושית ולא אלוהית. ארג'ונה בעצם מבקש תקווה. הוא רוצה לדעת שיש טעם וערך לעבודה שיעשה, לויתור ולדבקות שיידרש אליהם. בדומה לתלמידת יוגה שרוצה לדעת כבר בשיעור הראשון, שהיא תוכל לעמוד על הראש מתישהו. מה יותר טבעי מלבקש תקווה ברגע של כאב?
לסיכום, סקרתי כאן בקצרה, בעזרתם של ארג'ונה וקרישנה את העקרונות המנחים למפגש יוגה-תרפי מועיל, מקרב ומרפא. לא בכל מפגש נצליח להביא את כולם לידי ביטוי. מנסיוני הקשבה, לב פתוח, תמיכה ויצירת מרחב בטוח הם הבסיס שעליו ניתן לבנות קשר של ריפוי. בהמשך אולי יבוא חיבור כזה או אחר, אולי תתפתח הבחנה ותעלה חתירה להבנה. אולי יתבססו אמצע, ראיית השלם ושהייה עם צמדי הניגודים. לפיתוח של דבקות דרושים זמן ויכולת התמדה משני הצדדים - גם המורה וגם התלמידה. התקווה לשינוי תמיד נמצאת שם, בבסיס כל מפגש טיפולי ואולי גם במידה מסוימת בבסיסו של כל מפגש אנושי.
קרן רובין היא מורה ליוגה יוגה תרפיסטית מלווה פוגשי ופוגשות סרטן תוך כדי ואחרי טיפולים.
*מטפלת ביוגה ורוצה לחלוק מהידע והניסיון שלך? אנחנו מזמינות אותך לקבל במה לידע שלך ובמידת הצורך את האפשרות לקבל יעוץ ועריכה למאמר שלך yogatherapyisrael@gmail.com
