תקופת הקורונה משכה את השטיח מתחת לרגליים של הרבה אנשים. לפתע התגלה חוסר הוודאות שיש לנו בחיים. זה לא שפתאום יש חוסר וודאות. חוסר וודאות קיים בחיינו כל הזמן. אבל, וכאן יש אבל גדול, אנחנו לא ערים אליו. חיינו שבריריים מאוד. אדם יוצא בבוקר לעבודה, נפגע בתאונת דרכים והופך נכה. אישה רוכשת כרטיס טיסה לחופשה וחברת התעופה פושטת רגל. "האדם מתכנן תוכניות ואלוהים צוחק" אומרת אחת הקלישאות המוכרות יותר. החיים יכולים להשתנות ברגע. מאידך, אין כמו העולם המערבי המודרני בתכנון תוכניות. הרבה אנשים מנהלים יומן פגישות, מתכננים את זמנם בשם היעילות, מתוך הצורך לארגן ולסדר את החיים ואולי להספיק יותר. גם כשאנחנו לוקחים בחשבון שהכל יכול להשתנות, אנחנו לא בהכרח חיים על פי זאת. ואז הסבל הנגרם מהשינויים המתרחשים בחיים גדל עשרת מונים. והרי החיים הם שינוי אחד גדול ומתמשך.
לא אחת אנחנו שומעות לאחרונה על הקושי להתחייב- הקושי להירשם ללימודים, לקבוע משהו, לתכנן. אי אפשר לדעת מה יהיה, רבים אומרים. אבל תמיד אין לדעת מה יהיה.
אדם המתבשר על מחלה קשה המצריכה טיפולים קשים פוגש את שבריריות החיים ברגע אחד. פתאום ליומן שלו אין כוח. הוא יכול לקבוע פגישות, אבל אחרי טיפול כימותרפי אין לדעת איך ירגיש.
לפתע היומן שלו חסר ערך, כי הבדיקה שעליו לבצע מתקיימת ביום אחד בשבוע, בשעה מסויימת. את מערכת הבריאות זה לא מעניין שיש בשעה הזאת פגישת בורד או ישיבת הנהלה, או אסיפת הורים בגן הילדים. או , חולת סרטן קובעת בדיקה בבית החולים, ולאחריה היא רוצה להיפגש עם מנהל תוכנית הלימודים שלה באוניברסיטה. אבל ההמתנה מתארכת , הרופא מאחר וביי ביי לראש החוג המחכה לך בפקולטה.
אז מה עושים? לא קובעים פגישות? לא מתכננים?
אז זהו, שכן. ממש כן.
אי אפשר להתנהל ביעילות ללא תכנון. אי אפשר להתקדם בדרך אם לא לומדים את שלביה ומתכוננים אליה. אבל, וכאן בא עוד אבל גדול, בד בבד עם התכנון, יודעים שיתכן שהכל ישתנה ברגע. ואם זוכרים זאת, ברגע שבאמת משהו משתנה, אפשר לשנות. להתגמש . היכולת להיות גמיש, למצוא פתרונות יצירתיים לפי המציאות בפועל , היא חוסן נפשי. חיינו משתנים תמיד כל הזמן, בעיתות מחלה הרבה יותר. היכולת להתמודד עם השינויים הרבים והלא צפויים, לפתור בעיות, חיונית לתחושת השפיות בתקופה זו. ולהימנע מתכנונים בכלל כי "אין לדעת" זו לא אסטרטגיית הפעולה הנכונה. אפשר להכין "PLAN A AND PLAN B" אבל גם התוכניות הללו בפוגשן את המציאות עשויות להתגלות כלא רלוונטיות אל מול מה שבאמת, תכלס, קורה. ולכן המיומנות החשובה לפיתוח היא לאו דוקא לתכנן תוכניות, אלא לפתח את הכושר למצוא פתרונות למצבים לא צפויים. והכושר לכך מתפתח, איך לא, מתוך תרגול היוגה. תנאי הכרחי למצוא פתרונות חלופיים למצבים שונים וגמישות מחשבתית הוא הכרה בהירה. הכרה בהירה רואה את המציאות, ומתוך המציאות מתגלים הפתרונות.
חשיבות פיתוח הגמישות חשובה לא רק בעבור חולי סרטן, היא חשובה עבור כולנו. היא מיומנות נרכשת שחשוב שנתאמן עליה. בטח אם אנחנו ערים לעובדה שגם אנחנו עשויים בעתיד לשמוע בשורה על מחלה קשה (שלנו או של אהוב שלנו) שתשבש את חיינו, או סתם, נפגוש קורונה כזאת בדרכי החיים.
תפקידו של מורה יוגה טוב היא לדעת איך לתרגם את הגמישות המתפתחת על המזרן ובגוף הפיזי ליכולת הכרתית. חוקי הגוף עובדים גם בנפש וגם ברוח. אם היום אי אפשר לתרגל טריקונסנה, מתבוננים במצב, במה שכן אפשר לעשות שיכול להשיג את האפקטים שאנחנו רוצים.
חולה.ת סרטן שידעו שפיתוח גמישות חיוני לתחושת הרווחה בחייהם (WELL BEING) וישקדו על כך יפסיקו לסבול מהשינויים התכופים שהמחלה והטיפולים המתרחשים בחייהם. ולא זו בלבד, יזכו מהמיומנות הזאת לשארית חייהם.
