לגעת בלי לגעת: על מגע, הסכמה והתבוננות בשיעור יוגה

מגע בשיעור יכול להיות נעים, תומך, מקרקע ומלמד עבור אדם אחד, ובדיוק אותו מגע יכול להוציא אדם אחר מהריכוז, לעורר דריכות או פשוט להיות לא רצוי. יש תלמידים שמגיעים לשיעור ומחכים למגע של המורה, ויש מי שמגע עבורם נוגע גם בחוויות קודמות שאנחנו כמורים לא בהכרח יודעים עליהן. לכן השאלה היא לא רק איך לגעת נכון, אלא איך ללמד כך שמגע הוא אפשרות ולא תנאי לתרגול טוב.

אני מכירה את זה גם מהצד השני של המזרן. הייתי בשיעור שבו המורה נגעה בי בצורה שלא הייתה לי נעימה. לא ביקשתי את המגע, לא ידעתי שהוא עומד להגיע, וברגע אחד משהו שהיה אמור להיות התרגול שלי, בתוך הגוף שלי, הרגיש פחות שלי.

תשומת הלב שלי יצאה מיד מהתרגול. במקום להיות בנשימה ובתחושות של הגוף, מצאתי את עצמי עסוקה בכעס ובתחושה שנחצה כאן גבול. הייתה לי תחושה שהמגע הזה בכלל לא היה בשבילי אלא בשביל המורה. לא הרגשתי שהייתה בו הקשבה למה שאני צריכה באותו רגע, או כוונה ברורה למה המגע אמור לתת לי. הוא פשוט קרה. וזה הפתיע אותי. בדרך כלל אני יודעת לתקשר את הגבולות שלי בצורה מאוד ברורה. אבל משהו בתוך המסגרת של השיעור גרם לי לקפוא ופשוט השתתקתי.

הבנתי באותו רגע שגם אדם שיודע להציב גבולות לא תמיד יצליח לעשות את זה כשהמגע כבר קורה. שתיקה היא לא בהכרח הסכמה למגע, ולכן האחריות לא יכולה להיות רק על התלמיד להגיד ״לא״. אנחנו כמורים צריכים ליצור את האפשרות לבחור עוד לפני שהמגע מתחיל.

הסכמה למגע היא לא משהו חד־פעמי. אדם יכול לאהוב מגע בדרך כלל ולא לרצות אותו היום. הוא יכול לרצות מגע בתנוחה אחת ולא באחרת, באזור מסוים בגוף ולא באזור אחר. הרצון שלנו במגע יכול להשתנות, ולכן האפשרות לבחור צריכה להישאר פתוחה בכל פעם מחדש.

וזה מעלה שאלה נוספת: מה גורם לנו כמורים/ות לבחור לגעת מלכתחילה?

לפעמים תלמיד מקבל תמיכה מסוימת לא מפני שזו התמיכה שהוא צריך, אלא פשוט מפני שזו התמיכה שהמורה מכירה עבור התנוחה הזאת. ואז המגע מפסיק להיות תגובה לאדם והופך להרגל של המורה.

אותה תנוחה יכולה להיראות ולהרגיש אחרת לגמרי אצל אנשים שונים. תמיכה טובה לא מתחילה בידיים של המורה. היא מתחילה בעיניים, בהתבוננות.

לאורך הדרך נחשפתי ל-WAIT, ראשי תיבות ותיקים שמקורם המדויק אינו ידוע. WAIT מוכרים בעיקר כ-Why Am I Talking?, שאלה שמזמינה לעצור ולבחון את הדחף לדבר. בעולמות הטיפול והמגע הטיפולי התפתחה גם הגרסה שאני אוהבת לקחת איתי לתוך ההוראה:

WAIT — Why Am I Touching?

רגע קטן של עצירה לפני שהידיים פועלות ולשאול: למה אני נוגעת עכשיו? מה אני מבקשת להעביר דרך המגע הזה? האם יש דרך נוספת להגיע לאותו דבר? והאם האדם שמולי בכלל רוצה לקבל אותו?

השאלה הזאת מזמינה אותי לבדוק גם מאיפה מגיע הצורך לגעת. האם המגע נולד מתוך התבוננות באדם שמולי, או מתוך צורך שלי כמורה: לתקן, לעזור, לעשות, או להרגיש שאני נותנת משהו? לפעמים עצם העצירה מאפשרת להבחין בין מה שאני רוצה לתת לבין מה שהאדם שמולי בוחר לקבל.

היעדר מגע לא חייב להיות פחות הכוונה. לפעמים דווקא כשאנחנו לא מסדרים את הגוף מבחוץ, אנחנו מאפשרים למתרגל לחפש, להרגיש ולהבין את התנועה מבפנים.

במקום להזיז למתרגל את האגן בידיים, אפשר לתת לו כיוון מילולי מדויק. במקום להניח יד על הצלעות כדי להרגיש את הנשימה, אפשר להזמין אותו להניח בעצמו את הידיים שלו. אפשר גם להדגים על הגוף שלנו, להשתמש בקיר, רצועה, שמיכה או בלוק כפידבק, להשתמש בדימוי, בקצב הנשימה או בשאלות כמו ״איפה את מרגישה את המשקל עכשיו?״. לפעמים דווקא כך תשומת הלב חוזרת פנימה.

ומהצד השני של המזרן, גם כמתרגלים כדאי לזכור שמותר לנו לבחור. מותר לרצות מגע, מותר לא לרצות אותו, ומותר לשנות את דעתנו גם תוך כדי השיעור. אם החשש ממגע מעסיק אתכם, או אפילו גורם לכם להימנע משיעורי יוגה, אפשר לגשת למורה באופן אישי לפני תחילת השיעור ולבקש שלא ייגעו בכם. לא צריך להסביר למה. הבחירה הזאת היא חלק מהתרגול עצמו, מהיכולת להקשיב לגוף ולכבד את מה שנכון לנו באותו רגע. 

מגע יכול להיות כלי נהדר. אבל הוא לא תנאי להוראה טובה או לתרגול טוב.

בסופו של דבר, המטרה שלנו כמורים היא לא לייצר את התנוחה עבור מי שמתרגל מולנו, ולא להוביל אדם עמוק יותר לתנוחה רק מפני שהוא יכול להגיע לשם. לא כל דבר שאנחנו רואים דורש תיקון, ולא כל שינוי צריך להיעשות מבחוץ. המטרה היא לעזור לאדם לפתח מערכת יחסים עם הגוף שלו. ולפעמים הדרך הכי טובה לעשות את זה היא לא לסדר אותו, אלא לתת לו את הכלים להקשיב לעצמו.

על הכותבת:

נועה מור יוגה תרפיסטית, מאמינה בחוכמה הטבעית של הגוף וביכולתו למצוא דרכים לריפוי ולאיזון.

בעבודתי אני מתאימה את התרגול לאדם, ולא את האדם לתרגול, מתוך הקשבה לגוף ולמה שמתאפשר ברגע הזה.

אני משלבת את הנשימה ככלי טיפולי וכדרך לטפח נוכחות והקשבה פנימה, ונקודת המוצא היא תמיד המקום שבו אנחנו נמצאים עכשיו.