סקרנות לגוף | שיחות מהקליניקה
עודכן: לפני שעתיים (2)
פגשתי השבוע מטופל שסובל מפוסט טראומה על רקע צבאי.
במסגרת השיחה שאלתי אותו את השאלה הבאה:
"אתה סקרן לגבי הגוף שלך?"
הוא הביט בי במבט שואל.
"סקרן? לגבי הגוף? מה זה אומר בכלל להיות סקרן לגבי הגוף?"
הוא שיתף שהוא דווקא אדם מאוד סקרן. מתעניין בתרבויות שונות, באמנות, בדפוסים של אנשים ושל עצמו...
אבל להיות סקרן לגבי הגוף?
"מה זה אומר בכלל?" הוא שאל.
הצעתי לו לחפש מקום בגוף שלא נוח לו.
הוא מיד אמר שהוא לא צריך לחפש. הגב שלו תמיד כואב.
אז העברנו את תשומת הלב לכאב.
לא כדי להעלים אותו, אלא כדי להתבונן בו בסקרנות.
התחלנו לנוע ולבדוק.
מה מקל ומה מחמיר?
איך הכאב משתנה במנחים שונים?
האם הנשימה משפיעה עליו? וכיצד?
ואחרי זמן מה, כשקצת נמאס לו לשים את הכאב במרכז, בדקנו אם אפשר לשים משהו אחר במרכז — ולתת לכאב בגב לעבור להיות משני לחוויה העיקרית.
וגילינו שזה אפשרי.
העברנו כך שעה.
בשעה הזאת אני אמנם הנחיתי, אבל לי לא היו תשובות.
הייתה לי סקרנות.
ויחד חקרנו וגילינו דברים חדשים על הגוף שלו.
זה היה חדש. ראשוני.
עד אותו יום הכאב היה כאב.
לא נעים ולא מסקרן. בעיקר מייצר סבל והימנעות.
ופתאום, בתוך המפגש, נוצרה אפשרות אחרת.
להתקרב במקום להתרחק.
לנוע. להתבונן. לבדוק.
ללמוד קצת על הגוף, קצת על הכאב, ולגלות את הקשרים ביניהם.
ויצאתי מהמפגש עם מחשבה על סקרנות גופנית כמשאב טיפולי.
על האפשרות לעבור מ־
"לא נעים לי, ולכן אני מתרחק מזה"
ל־
"לא נעים לי, ואני יכול להיות סקרן לגבי מה שקורה כאן."
הכאב לא נעלם.
אבל נפתח סביבו מרחב חדש.
מרחב שבו אפשר להרגיש, להתבונן, ללמוד, לנסות — ואולי גם לבחור.
וזה הרגיש לי כמו צעדים ראשונים של חופש. חופש להתבונן פנימה.
וזה היה מרגש.
על הכותבת:
ליה פינדר, מורה ליוגה תרפיה בעמותת לב אל לב ישראל. מלווה לוחמים עם פוסט טראומה במפגשים קבוצתיים שבועיים ובריטריטים בארץ ובחו"ל. מטפלת במרכז מיינד מי, מרכז פסיכיאטרי פרטי. מלווה מטופלים פסיכיאטריים בתכניות האינטנסיביות באמצעות יוגה תרפיה.
תגובות