ההסכמה לגדול

מצמצום להתרחבות. מהתנגדות להסכמה.

מתוך התנסות אישית, מפגשי טיפול ודרך היוגה והיוגה־תרפיה

אני זוכרת את עצמי כילדה שמחה. אהבתי אנשים, אהבתי לנוע, לרקוד, לשחק. העולם היה

מקום שפגשתי באופן ישיר — דרך הגוף, דרך החושים, דרך הקשרים עם האנשים שסביבי.

הייתי גם ילדה רגישה מאוד. הרגשתי הרבה — את מה שקורה בתוכי, אבל לא פחות מזה את

מה שקורה סביבי: את מצב הרוח בחדר, את הכאב של אדם אחר, את מה שמבקשים ממני גם

כשלא נאמר במילים. המבט שלי פנה לא פעם החוצה — להרגיש, להבין, להתאים את עצמי.

אני לא יודעת לומר בדיוק מתי זה התחיל להשתנות. היו אירועי חיים, אובדן, תקופות מורכבות,

דברים שנכנסו פנימה בעוצמה גדולה. היום אני יכולה לראות איך הם פגשו את הרגישות

שהייתה בי, ואיך לאט־לאט משהו בי התחיל להיסגר ולהצטמצם. אני מבינה שזו הייתה הדרך

שמצאתי אז לשמור על עצמי.

באיזשהו שלב, הגוף — שהיה עד אז פשוט המקום שבתוכו חייתי — הפך למקום שקשה לשאת.

אני זוכרת את תחושת הזרות, את השנאה, את הגועל, את התחושה שאין לי לאן ללכת, כי

הדבר שממנו אני רוצה להתרחק הוא גם המקום שבתוכו אני חיה. רציתי להקטין אותו, לשנות

אותו, פשוט להרגיש אותו פחות — ובהדרגה האוכל נעשה הדרך לעשות זאת.

אכלתי פחות ופחות, ומהר מאוד היה ברור שזה כבר הרבה מעבר לאכילה. הצמצום התפשט

אל עוד ועוד מרחבים — אל הגוף, אל המחשבות, אל הקשרים, אל החיים עצמם. האוכל נעשה

העיסוק המרכזי: מה אכלתי ומה לא אוכל, כמה, מתי, הגוף, המשקל, השליטה — עד שכמעט

לא נשאר מקום לשום דבר אחר. אנשים שאהבתי נעשו קשים יותר לפגוש. התנועה שהייתה

פעם שמחה איבדה משהו מן החופש שלה. הגוף הלך ונחלש — והקול האנורקטי בתוכי דווקא

הלך והתחזק.

והיה בזה פרדוקס עמוק: ככל שנעשיתי חלשה יותר, יכולתי להרגיש חזקה יותר בתוך השליטה.

היה שם מקום שבו אני קובעת; מקום שבו אני מצליחה לעמוד מול רעב, מול צורך, מול אנשים

שרוצים ממני משהו. בתוך עולם פנימי שהלך ונעשה כאוטי ומוצף, האנורקסיה הציעה סדר.

היא נתנה לי כוח.

עוצמה.

תחושת שליטה.

לפעמים גם תחושת משמעות.

היום, כשאני מתבוננת לאחור, אני יודעת שהאנורקסיה לא הייתה רק ניסיון להיות רזה יותר. היא

הייתה ניסיון למצוא דרך לשאת את החיים: להנמיך את העוצמה, ליצור סדר במקום שהיה בו

כאוס, להיות פחות — פחות זקוקה, פחות חשופה, פחות תופסת מקום.

אני חשה שכאן נמצא אחד השורשים העמוקים של הצמצום. כאשר עצם הקיום נחווה כגדול

מדי, וכאשר הצרכים מרגישים מכבידים — להצטמצם יכול להפוך לדרך להיות בעולם מבלי

להרגיש שאני גובה ממנו יותר מדי. ומתחת לכל אלה נחשפת שאלה עמוקה הרבה יותר מן

השאלה מה אכלתי או כמה שקלתי:

האם אני ראויה?

ראויה להיות כאן גם בלי להצדיק את מקומי. ראויה להזדקק, לרצות ולהרגיש. ראויה לקבל,

לנוח, להיות מוחזקת. ראויה לתפוס מקום בעולם מבלי להאמין שהמקום שלי בא על חשבון

מישהו אחר.

הזנה, שייכות והקשב שפונה החוצה

עוד לפני שיש לנו מילים, החיים מתחילים בקבלה. אנחנו יוצאים אל העולם, נושמים, ותלויים

במה שמגיע אלינו מבחוץ — חום, מגע, קול, קרבה, מזון. והזנה היא הרבה יותר מאוכל: היא

החוויה שהעולם יכול להיענות לנו; שמותר לנו להזדקק; שכשאנחנו זקוקים, לא בהכרח נישאר

לבד.

עבורי, האנורקסיה נגעה גם במקום הראשוני הזה. לא רק בשאלה אם מותר לי לאכול, אלא

בשאלה עמוקה יותר: האם אני יכולה לקבל מן החיים — מזון, מגע, אהבה, עזרה, מקום. כאשר

המקום הזה נעשה לא בטוח, גם הצורך עצמו נחווה כמסוכן, ומתוך חוסר הביטחון נולדת תנועה

של להישען פחות, לבקש פחות — ולנסות ליצור ביטחון דרך שליטה.

מכאן גם הקשר העמוק לשייכות. אם הביטחון שלי בקשר אינו מובן מאליו, להיות אני עלול

להרגיש מסוכן: להביע דעה אחרת, להגיד לא, להביא כעס, פחד או כאב. ואז הצמצום אינו

מתרחש רק בגוף — גם הקול מצטמצם, הרצון, היכולת להיות נפרדת. והשאלה "האם אני

ראויה?" נפגשת בשאלה נוספת: האם אני יכולה להיות אני — ועדיין להיות שייכת?

את השאלות האלה אני מכירה מתוך ההתנסות הישירה שלי, אבל לאורך השנים אני פוגשת

אותן שוב ושוב גם אצל נשים במרחב היוגה והיוגה־תרפיה. הסיפורים שונים, הנסיבות שונות. אין

כאן ניסיון לתאר את סיפורה של כל אישה המתמודדת עם אנורקסיה, אלא להצביע על חוטים

שאני מכירה מבפנים ופוגשת גם בעבודתי. תיאור המתמודדות כאן בלשון נקבה, מתוך עולם

העבודה שלי — אך הדברים עשויים לגעת גם במתמודדים.

אני פוגשת נשים שמרגישות את העולם בעוצמה, שיודעות היטב מה הילדים צריכים, מה בן הזוג

צריך, מה האדם שמולן מרגיש. הקשב פונה החוצה כמעט באופן טבעי. אבל כשהמבט חוזר

פנימה ועולה השאלה הפשוטה לכאורה — ומה אני צריכה עכשיו? — התשובה כבר הרבה

פחות נגישה.

ולעתים הקשב הזה אינו נובע רק מרגישות. כאשר בילדות דמות משמעותית נחווית כבלתי

צפויה, הילדה לומדת לקרוא היטב את הסביבה — את הפנים, את הקול, את המתח בחדר.

לדעת מה האחר מרגיש נעשה אז לא רק ביטוי לרגישות, אלא גם דרך להישאר בטוחה. ובתוך

כל הקליטה הזאת, האותות שמגיעים מבפנים נעשים חלשים יותר — לא מפני שאין צורך, אלא

מפני שהמערכת למדה שלעתים בטוח יותר לדעת קודם מה האחר צריך.

לפעמים נוצר בתוך זה גם קשר עמוק בין אהבה לבין הקרבה: אני יכולה לסבול, לוותר על מה

שאני צריכה, לשאת עוד קצת — אם כך יהיה טוב יותר למישהו אחר. ההקרבה הופכת לדרך

להרגיש טובה, ראויה או נחוצה, וגם הסבל עלול לקבל ערך. הריפוי אינו להפוך לפחות נדיבה,

פחות אכפתית או פחות רגישה. הוא ללמוד שאהבה אינה מחייבת הקרבה עצמית; שאפשר

לתת מבלי להיעלם, ולאהוב מבלי שהכאב שלי יהיה המחיר של הקשר; ושהרגישות יכולה

להפסיק לבוא על חשבון הקשר עם עצמי — להרגיש אותך, וגם אותי.

בתוך המפגש הטיפולי

אני חושבת על אישה שאני מלווה. היא רגילה להחזיק הרבה — את הבית, את העבודה, את

האנשים שסביבה. באחד המפגשים סיפרה שהיא זקוקה לכמה ימי חופש מן העבודה. לכאורה

צורך פשוט וברור, ובכל זאת עצם הבקשה עוררה בה מאבק שלם: האם זה באמת מוצדק, מה

יקרה לאחרים אם לא תהיה שם, האם מותר לה לעצור. ומתחת לכל השאלות האלה נחשפה

שאלה אחרת: האם אני ראויה למנוחה גם בלי להגיע לקצה?

הדוגמה הזאת מזכירה עד כמה צורך פשוט יכול להיות טעון — וגם מדוע האנורקסיה עשויה

להיות קשה כל כך לעזיבה. אנורקסיה אינה רק לוקחת; היא נותנת תחושת כוח במקום של חוסר

אונים, סדר במקום של כאוס, בהירות בתוך הצפה, ולעיתים גם זהות, משמעות וסוג מסוים של

חוסן. יש כוח גדול בחוויה: אני מסוגלת. אני יכולה להתאפק, להחזיק, להמשיך. אני לא זקוקה.

זהו חוסן שנבנה במידה רבה מתוך התגברות על הגוף, ולכן הוא גם עלול לשחוק אותו. אם

אנחנו רואים רק את המחיר ואיננו מבינים מה המנגנון מעניק, אנחנו מפספסים חלק חשוב מן

הסיבה שקשה כל כך לוותר עליו. לפעמים אנחנו מבקשים מאישה להניח את הדבר היחיד

שכרגע גורם לה להרגיש חזקה — עוד לפני שנבנתה בה דרך אחרת להרגיש כוח. לכן

בעבודתי אינני ממהרת לקחת ממנה את השליטה. אני מבקשת להבין מה היא מחזיקה, ממה

היא מגינה ומה היא מאפשרת, ומתוך כך לבנות חוסן אחר — חוסן שיש בו גמישות, יכולת לזהות

מתי די, להזדקק מבלי לאבד את עצמי, ולשמור על קשר עם האחר בלי להיעלם בתוכו.

אני אומרת זאת גם מתוך הכרה במציאות שהמתמודדת פוגשת בתוך הטיפול עצמו. במצבים

שבהם נשקפת סכנה לחיים, המסגרת הטיפולית מוכרחה לעיתים להכריע בעבורה — מה

תאכל, כמה, מתי תישקל — וההכרעה הזאת מצילת חיים. ובו בזמן, מנקודת מבטה של מי

שחוויית הליבה שלה היא ממילא אובדן של קול ושל בחירה, גם הטיפול יכול להיחוות כעוד

מרחב שבו אחרים קובעים. דווקא בתוך המציאות הזאת אני רואה את אחת התרומות המדויקות

ביותר שהיוגה־תרפיה יכולה להעניק למערך הטיפולי: מרחב אחד בתוך המעטפת שבו היא זו

שבוחרת — להישאר או לצאת, יותר או פחות, קרוב או רחוק — מרחב שבו הבחירה, הקול

והקשב לגוף אינם עוד דרישה, אלא תרגול.

חשוב לי לומר כבר כאן: במקום שבו האנורקסיה פעילה, היוגה־תרפיה אינה עומדת לבדה. היא

אינה מחליפה טיפול ייעודי בהפרעות אכילה, תמיכה תזונתית או מעקב רפואי כאשר הם

נדרשים, וכאשר הגוף מוחלש — גם השאלה אם וכיצד לתרגל תנועה צריכה להיות מותאמת

למצב הגופני ולהנחיה הרפואית. היוגה־תרפיה יכולה להיות חלק מן המעטפת — מרחב נוסף

שבו הקשר עם הגוף, התחושה, הגבול והבחירה מקבל מקום להיבנות. וחשוב לי לזכור תמיד

שהאישה שמגיעה אליי אינה "האנורקסיה". יש בה עולם שלם — קשרים, תשוקות, פחדים,

הומור, יצירתיות, כאב וחוכמה. אם כל דבר שהיא עושה מתפרש מיד דרך המחלה, גם אנחנו

עלולים לצמצם אותה.

תמיכה קודמת לתנועה

במפגשים אני חוזרת לעיקרון פשוט: לפני תנועה — תמיכה. לפני שאני שואלת מה נכון לתרגל,

אני מבקשת לפגוש את המקום שבו הגוף נמצא עכשיו. האם יש מספיק קרקע? האם אפשר

להרגיש את המזרון, את האדמה, את המשקל? האם יש תחושה שאפשר לרגע לא לעשות

דבר, רק להיות ולהיתמך?

כאשר אישה מגיעה כשהמערכת כולה מוצפת, כל הנחיה נוספת עלולה להפוך לעוד דבר

שצריך לבצע נכון. במצב כזה התרגול אינו מתחיל בהכרח באסאנה: הוא יכול להתחיל במגע של כפות הרגליים באדמה, בגב שנמסר למזרון, במשקל האגן — לא מתוך ניסיון מיד להרגיע

או לשנות את מה שנוכח, אלא מתוך האפשרות לפגוש אותו בתוך יותר תמיכה. ומתוך התמיכה

הזאת, כאשר משהו במערכת מוכן לכך, יכולה להופיע גם תנועה. העבודה אינה בהכרח לעשות

יותר; לעיתים היא לזהות מתי מספיק — ולגלות שהגוף יכול להיות מקום שאפשר להקשיב לו,

ולא רק מקום שצריך להתגבר עליו.

ולעיתים, מתוך התמיכה, יכולה להתחיל גם תנועה של התרחבות: שליחת הידיים לצדדים,

פרישה איטית של מרחב סביב הגוף, החוויה הפשוטה של הגודל שאני — כמה מקום גופי ממלא

בעולם. עבור מי שהתרגלה להצטמצם, אלה יכולות להיות תנועות טעונות מאוד, ולכן גם כאן

המינון והבחירה קודמים לכול. אבל דווקא בהן ההסכמה לגדול מפסיקה להיות רעיון ונעשית

חוויה בגוף: לתפוס מקום מתחיל ביד שנשלחת קצת רחוק יותר, בגוף שמרשה לעצמו למלא את

המקום שהוא ממלא.

מן הגוף הנצפה אל הגוף הנחווה

אנחנו מדברים הרבה על דימוי גוף בהקשר של אנורקסיה, אך הגוף הוא הרבה יותר מן התמונה

שבמראה. יש את הגוף שאני רואה — ויש את הגוף שאני חשה: המשקל, המגע, המקום שלי

במרחב, החום והקור, המאמץ והעייפות, הנשימה שנעה דרכי. בשפה מקצועית מדובר

באינטרוצפציה ובפרופריוצפציה — היכולת לחוש אותות מתוך הגוף, והאופן שבו הגוף נחווה

וממוקם במרחב. אבל עבורי המילים האלה מצביעות בעיקר על דבר פשוט ועמוק: האפשרות

לחזור להרגיש את הגוף מבפנים.

באנורקסיה הגוף יכול להפוך לדבר שמתבוננים בו ללא הרף, מודדים, שופטים ומנסים לשנות —

ובתוך העיסוק הזה דווקא הגוף החי נעלם: הגוף שמודיע שהוא עייף, שזקוק להזנה, שנעים לו או

לא נעים לו, שמבקש להתקרב או להתרחק. לצד הרתיעה מן הגוף אני פוגשת לעיתים גם

תנועה שנראית כמעט הפוכה — דאגה גדולה לגוף ולבריאותו, דריכות לכל תחושה, עיסוק

בסימפטומים, חשש ממחלה. בעיניי אין כאן סתירה: בשני המקרים הגוף עדיין אינו מקום שאפשר

פשוט לחיות בתוכו. הוא נע בין דבר שצריך להתרחק ממנו לבין דבר שצריך להשגיח עליו; בין

דחייה לדריכות.

החזרה אליו אינה מתרחשת דרך ההוראה הפשוטה "תקשיבי לגוף". אחרי זמן רב שבו תחושות

נדחקו, הוכחשו או נעשו מאיימות, הקשר הזה נבנה בהדרגה — דרך חוויה, דרך הבחנה, דרך

האפשרות לפגוש תחושה מבלי שצריך מיד לשנות אותה.

משקל שאינו מספר

המילה "משקל" טעונה מאוד באנורקסיה. בתוך התרגול אפשר לפגוש אותה באופן אחר — לא

כמספר, אלא כמשקל הגוף שנמסר אל האדמה. להרגיש שהמזרון נושא אותי; שאין צורך

להחזיק את עצמי בכל רגע; שיש משהו מתחתיי שאינו דורש ממני דבר. עבור מי שרגילה

להחזיק את עצמה ואת העולם שסביבה, האפשרות להישען היא כמעט שפה חדשה. לא לוותר

על הכוח — אלא לגלות שכוח אינו רק היכולת להחזיק; יש כוח גם ביכולת להיות מוחזקת.

ולעיתים, כאשר נבנה אמון והמטופלת בוחרת בכך, אפשר לחוות את המשקל גם דרך מגע של

המטפלת: רגע שבו הראש נמסר אל שתי כפות ידיים שמחזיקות אותו, יד שמונחת מתחת לעצם

העצה או אל הצלעות האחוריות. אלה רגעים שבהם ההיתמכות אינה עוד דימוי — מישהי ממש

נושאת חלק מן המשקל. ודווקא משום שמגע כזה נוגע במקום עדין כל כך, ההסכמה, הבחירה

והקצב של המטופלת קודמים לו תמיד; גם האפשרות לומר לא היא חלק מן התרגול.

עצמות ועצמי

יש עוד דבר שאני מזהה בחוויה האנורקטית: לעיתים, דווקא כשהגוף מצטמצם והעצמות נעשות

מורגשות ובולטות יותר, נוצרת תחושה של גבול, של ממשות — כמעט של עצמי. העצמות

קשות, מוצקות, ברורות; בתוך עולם פנימי שיכול להרגיש מוצף וחסר גבולות, הממשות הזאת

מעניקה לרגע תחושה של אחיזה. יש בזה משהו כמעט סמלי במפגש שבין עצמות לעצמי: דווקא

דרך העצמות אני מנסה להרגיש את עצמי — לא את הגוף החי, הרך, המשתנה, הזקוק, אלא

משהו מצומצם ומוצק שאפשר להחזיק בו. ואולי לא במקרה גם המילה עצמאות צומחת מאותו

שורש: בתוך האנורקסיה, עצמאות יכולה להתפרש כלא להזדקק לאיש — עצמי שנשען על

אי־הצורך, כשם שהוא מורגש דרך העצמות.

ובתהליך הריפוי נולדת בהדרגה אפשרות אחרת: להרגיש את עצמי דרך כל הגוף — דרך

משקל, נשימה, חום, תנועה, צורך, מגע, רכות וחיות. לא רק לדעת איפה אני נגמרת, אלא

להרגיש שאני כאן. ומתוך ההרגשה הזאת מתבהר גם הגבול: מתי מתאים לי להתקרב ומתי

להתרחק, מה נעים לי ומה כבר יותר מדי. הגבול אינו רק רעיון שצריך ללמוד לומר; הוא יכול

להתחיל כחוויה בתוך הגוף.

כשהיוגה פוגשת אנורקסיה

דווקא משום שהיוגה הייתה עבורי דרך משמעותית כל כך של ריפוי, חשוב לי להחזיק גם את

המורכבות שבה. יוגה יכולה להיות דרך עמוקה לחזור אל הגוף, אל הנשימה ואל החיים — אבל

בתוך מערכת אנורקטית היא יכולה גם להפוך להמשך של אותה תנועה שכבר קיימת: שליטה,

משמעת נוקשה, התגברות והתרחקות מן הצורך. אפשר להיות מתרגלת מסורה מאוד ועדיין

להיות רחוקה מן הגוף. אפשר לדבר על אי־היאחזות, התבוננות או התעלות, ובאותו זמן

להשתמש ברעיונות האלה כדי לעקוף רעב, עייפות, כאב או צורך.

עבור מי שהגוף נחווה שנים כמקום שסוגר עליה, הרעיון שניתן להיות "מעבר לגוף" יכול להיות

מפתה מאוד — ואני ניסיתי, לא מעט. אבל הריפוי שלי דרך היוגה לא הגיע מן היכולת לצאת מן

הגוף — הוא הגיע דווקא מן האפשרות לשוב אליו. לאט, בלי לכפות, ולגלות שאפשר להיות

בגוף מבלי להיות כלואה בו. בעבודה עם אנורקסיה אני נשענת ביתר שאת על מה שהיוגה

עצמה מזמינה אליו: פחות ניסיון להגיע למצב מסוים, ויותר פגישה עם מה שכבר נמצא כאן —

הגוף כפי שהוא היום, הנשימה כפי שהיא עכשיו, המקום שמתכווץ והמקום שמבקש להתרחב.

להיות בגוף ולא מעליו; להיות בקשר עם רגש מבלי למהר להשתחרר ממנו.

להרחיב את טווח האפשרויות

אינני חושבת שהמטרה היא לעבור משליטה מוחלטת לשחרור מוחלט. גם שליטה, משמעת, כוח

רצון והתמדה הן יכולות אנושיות חשובות. השאלה היא האם קיימת בחירה: האם אני יכולה

להתאמץ וגם לנוח, להחזיק וגם להישען, להתכנס וגם להתרחב, לתת וגם לקבל. במובן הזה

היוגה־תרפיה אינה מבקשת לקחת מן האישה את הכוחות שפיתחה — היא מבקשת להרחיב

את הטווח. אם הדרך היחידה להרגיש בטוחה היא להחזיק, אפשר לגלות לצדה גם את

האפשרות להיתמך; אם כוח פירושו להתגבר על הגוף, אפשר לפגוש כוח שמסוגל גם לזהות

גבול.

ויש כאן יותר מהרחבה בלבד. הכוחות שנבנו בתוך האנורקסיה — כוח הרצון, ההתמדה, היכולת

לשאת — הם עוצמה אדירה, ובהחלמה היא אינה נדרשת להיעלם. אותו כוח שידע לעמוד מול

רעב יכול ללמוד לעמוד לצד החיים — לא לוותר על העוצמה, אלא לשנות את כיוונה.

אחד הדברים המשמעותיים שאני מוצאת ביוגה־תרפיה הוא השבת הבחירה אל הגוף. לא

בחירות גדולות ומופשטות, אלא קטנות: להישאר או לצאת, יותר או פחות, קרוב או רחוק, לשנות

תנוחה, לעצור כשעוד נשאר כוח. בתוך האנורקסיה העולם יכול להפוך צר מאוד — דרך אחת

נכונה, כלל אחד שצריך לציית לו, קול אחד שמכריע. מרחב שמאפשר כמה אפשרויות, בלי

להפוך אחת מהן להצלחה ואת האחרת לכישלון, מאפשר לחוויה אחרת להיווצר: אני יכולה

להרגיש, לבחור, לשנות את דעתי.

לכן אם אין תחושה ברורה — אפשר להתחיל משם. אם קשה להישען — לא צריך להכריח את

הגוף להישען. אם הנשימה מציפה — אפשר להישאר עם האדמה. ואם אין תשובה לשאלה "מה

את צריכה?", אפשר לשאול שאלה קטנה יותר: מה את מרגישה עכשיו? גם אי־ידיעה יכולה

לקבל מקום. בתחילה ההבחנות קטנות מאוד — נעים או לא נעים, יותר או פחות, מאמץ

שמתאים לי או שכבר אינו מתאים — ועם הזמן הן הופכות לשפה: של הגוף, של גבול, של צורך

ושל בחירה.

מגע עצמי — לפגוש את הגוף בידיים

כלי נוסף שאני מוצאת תומך מאוד, כאשר כבר נוצר מספיק ביטחון וקשר מחודש עם הגוף, הוא

מגע עצמי — לפעמים רק הנחה של יד, ולפעמים עיסוי עצמי עדין. המגע מאפשר לפגוש את

הגוף בדרך שאינה מבקשת ממנו לבצע דבר: לא להתארך, לא להתחזק, לא להשתנות. היד

חשה את הגוף, והגוף חש את היד; אני יכולה להיות גם זו שנוגעת וגם זו שמקבלת את המגע.

עבור אישה שגופה היה זמן רב מושא לביקורת, לשליטה או לדחייה, מגע עדין פותח בהדרגה

אפשרות אחרת של יחס — לא לתקן את הגוף ולא לבדוק אותו, אלא להיות איתו.

למגע יש גם ממד פיזיולוגי: העור והרקמות שמתחתיו עשירים בעצבוב תחושתי, ומגע ולחץ

מספקים למערכת העצבים מידע על הגוף, על גבולותיו ועל מיקומו במרחב; יש גם עדויות לכך

שמגע עצמי מרגיע עשוי למתן תגובות של דחק. עם זאת, המגע אינו בהכרח נקודת התחלה

ואינו מתאים תמיד — אצל חלק מן הנשים הוא יכול בתחילה להיות מציף, זר או לא נעים. לכן גם

כאן הבחירה והקצב הם חלק מן התרגול: האם לגעת, איפה, לכמה זמן ובאיזו איכות.

להיות אנושית — פראקריטי

אולי אחת התנועות העמוקות ביותר בדרך ההחלמה הייתה עבורי לא רק ללמוד להזדקק, אלא

להסכים להיות אנושית: לחיות בגוף שיש לו צרכים ושמשתנה — מתעייף, נעשה רעב, מתמלא

ומתרוקן, כואב ומתאושש, מבקש מנוחה, מגע והזנה. במשך שנים ניסיתי להתגבר על כל אלה:

לא להיות רעבה, לא להיות עייפה, לא להזדקק, לא להיות מושפעת. הייתה בזה שאיפה כמעט

להיות מעבר לטבע האנושי.

בשפה היוגית אפשר לדבר על פראקריטי — הטבע, החומר, הגוף־נפש, כל מה שנע ומשתנה

ללא הרף. במשך שנים עצם ההשתנות הזאת נחוותה כאיום: אם הגוף משתנה — אולי אאבד

שליטה; אם אתן מקום לרגש — אולי הוא יציף אותי; אם ארשה לעצמי להזדקק — אולי הצורך

לא ייגמר. הניסיון לשלוט בגוף נעשה אז, במידה מסוימת, גם ניסיון לעצור את התנועה של החיים.

ההחלמה ביקשה ממני ללמוד דבר אחר: לא לשלוט בכל גל, אלא לגלות שאני יכולה לנוע

איתו. אם אני משתנה, אינני חייבת להיות תמיד אותו הדבר — חזקה, רגועה, חיובית, נותנת. אני

יכולה להיות חיה. היום אני מבינה חוסן באופן אחר: לא היכולת לא להיות מושפעת, אלא היכולת

להיות מושפעת מבלי לאבד את עצמי. והכוח שאני מכירה היום כולל גם את האפשרות לומר:

אני זקוקה — ולהישאר שלמה בתוך הצורך. יכולתי להיות עצובה, עייפה, רעבה, כועסת אוזקוקה — מבלי שכל אחת מן החוויות האלה תהפוך להוכחה שמשהו בי השתבש. הן אומרות שאני חיה.

מן החסר אל השלם

כל כך הרבה מן האנורקסיה נבנה על חוויית חסר: אני לא מספיק טובה; הגוף שלי גדול מדי; אני

תופסת יותר מדי מקום בעולם; אני צריכה להיות קטנה יותר, פחות זקוקה. ובהדרגה התחיל

להתגלות לי שלא כל מה שבתוכי צריך תיקון. שהשלם אינו מטרה שאגיע אליה כשאהיה מספיק

טובה — הוא נמצא גם בתוך הגוף המשתנה, בתוך הרגש, בתוך הצורך, בתוך האנושיות, אפילו

בתוך החלקים שפעם חשבתי שאני מוכרחה להעלים.

ההסכמה לגדול

כשאני חוזרת אל הילדה שהייתי ואל האישה שאני היום, אני מרגישה שהדרך שעברתי אינה רק

דרך מאנורקסיה להחלמה. היא דרך מצמצום להתרחבות. במשך שנים הצמצום היה עבורי

הגנה: פחות גוף, פחות צורך, פחות רגש, פחות מקום. ככל שהייתי פחות, הרגשתי בטוחה יותר.

אבל לגדול, כפי שאני מבינה זאת היום, אינו להפוך למישהי גדולה יותר, חזקה יותר או בלתי

פגיעה. אולי זו פשוט האפשרות להסכים להיות בגודל שלי: לתת לגוף לתפוס את המקום שהוא

תופס; להיות בקשר מבלי להיעלם בתוכו; להרגיש את האחר מבלי לעזוב את עצמי; לתת

לרגישות להישאר רגישות, מבלי שתהפוך לסיבה להצטמצם. יש הבדל עמוק בעיניי בין גבול

לחומה: חומה מפרידה אותי מן החיים; גבול מאפשר לי להישאר בתוכם.

וההחלמה אינה מבקשת ממני להשמיד את החלקים שניסו להגן עליי. אני יכולה לראות היום

שהאנורקסיה נתנה לי, בזמן מסוים, דרך לשאת דברים שלא ידעתי אז כיצד לשאת אחרת —

אבל מה שהגן עליי התחיל בהמשך להרחיק אותי מן החיים. הדרך חזרה אינה מחיקה של

הכוחות שנבנו, אלא שינוי של היחסים איתם: כוח שאינו נשען על מלחמה בגוף; גבול שאינו

דורש היעלמות; עצמי שאינו מורגש רק דרך העצמות; אפשרות להיתמך מבלי לאבד עוצמה.

אולי לגדול פירושו בסופו של דבר לא להיות יותר —

אלא להפסיק להיות פחות.

להפסיק לצמצם את החיים שבתוכי, להפסיק לצמצם את עצמי בניסיון לשאת אותם — ולגלות

בהדרגה שאני יכולה להיות בתוכם כפי שאני. ומתוך כל אלה, התנועה נעשית מצמצום

להתרחבות, מחסר אל המפגש עם השלם שכבר היה כאן, ומהגנה מפני החיים אל האפשרות

לשוב ולהשתתף בהם במלואם — במלואי.

---

על הכותבת

מרב תמנה יער — מורה ליוגה, יוגה־תרפיסטית מוסמכת, מטפלת ומכשירת מורים. מייסדת

ומלמדת ב"יוגה מתוך השלם" במושב אליעד. נשואה ואם לארבעה בנים. לאורך השנים היא

מלווה תהליכים של חיבור מחודש לחיים דרך הגוף, ובתוך כך נשים המתמודדות עם הפרעות

אכילה. עבודתה נשענת על המפגש שבין דרך היוגה, היוגה־תרפיה, התנסות אישית וליווי טיפולי.

המאמר נכתב מתוך החיבור שבין ניסיון חיים אישי, שנים של הוראה ומפגשי טיפול, ומתוך רצון

להוסיף נקודת מבט, לשפוך אור על המורכבות של אנורקסיה ועל האפשרויות לתמוך בתהליכי

החלמה — במתמודדות, ובאנשים הפוגשים ומלווים אותן בדרך. הדוגמה הטיפולית במאמר

מובאת בהסכמתה של המטופלת ובשינוי פרטים מזהים, מתוך שמירה על פרטיות.

ליצירת קשר: מרב תמנה יער | 050-6354427

mtimna@gmail.com | www.yoga-m.co.il