כשאנחנו נכנסים לטיפול של יוגה תרפיה אנחנו יוצאים מנקודת הנחה של חיבור בין גוף נפש. אנחנו מתרגלים עם הגוף והרגש מתעורר או מספיק שאנחנו פוגשים אדם ביום רגיש והרגש כבר שם מלווה אותנו על המזרן.
יוגה היא השקטת תנודות התודעה. [יוגה סוטרה 1.2)
אלו הם סוגי תנודות התודעה: מחשבה נכונה, מחשבה מוטעית, דמיון (או המשגה), שינה וזיכרון. [יוגה סוטה 1.6]
אפשר לראות שכשפטנג'לי תיאר את תנודות התודעה הוא לא הכניס בהן את הרגש וכך נותרנו ללא הנחיה מיוחדת כלפי אותה חוויה אמוצינלית ולעיתים מטלטלת. אם ניקח את ההבדלים התרבותיים ואת התפיסה של המזרח על רגשות כלא נפרדים מהתהליך הרציונלי של התודעה, ניתן להניח שאל הרגש עלינו להתייחס כתוצר לוואי של המיינד, תוצר של מחשבות ותחושות גוף, זכרונות ומקורות שהוויתם זמנית וחולפת.
יתכן שהיוגי המתקדם בתרגולו יודע להבחין ברגש כחולף וזמני, להתבונן בהזדהות שמקורה בידע שגוי ולבחור אחרת אבל אני מרשה לעצמי להגיד רובנו, לפחות במערב, גדלנו עם יחסים מורכבים ביחס לרגש. את חלקם חגגנו והילכנו אחריהם בתופים ומזמורים ואחרים הדחקנו, עמוק עמוק עמוק בפנים.
אני מגיעה מעולם של חקירת הרגש והדפוסים הפסיכולוגים, כל כך לעומק שהולכים שם לאיבוד, בפיתולי מוחנו הקודח, באינספור סיפורים, דוגמאות וניתוחים, שלא נדבר על דיאלוגים אינסופים בין קולות מנוגדים. לא מצאתי את עצמי שם. תרגול היוגה והמדיטציה שינה כל כך הרבה דפוסים פסיכולוגים אצלי ואצל המטופלים שאיתי אבל היה חסר לי משהו. ההתייחסות לרגש. אני מוצאת שעבור מי שהפן הרגשי חזק ומונכח אצלו, ריפוי עובר בהליכה דרכו.
התבוננות היא אבן דרך משמעותית בתהליך הריפוי. עלינו לפגוש את הדברים, להכיר בהם כדי לתת להם את הטיפול ההולם. אם תרגלנו כל חיינו להדחיק ולהסתיר, להתבייש ולעשות הכללל חוץ מלהתבונן, יש לנו מצבורים והרים של רגש שרגיל להיות דחוק לפינה חשוכה בשל אי חשיבותו. והגוף שלנו מבטא את זה. מבטא את כל אותם מכאובים נפשיים שלא העזנו להביט בהם. ההתבוננות היא אימון שמתרגלי היוגה מנוסים בו, היכולת שלנו לשלוט בתשומת הלב ולהעביר אותה אל מושא חקירתנו היא שמאפשרת לנו לרכוש ידע לגביו. באותה צורה נוכל להעביר את תשומת הלב המתבוננת שלנו אל התחושות הגופניות שרגש מסויים מעורר בנו ואם זה אפשרי נוכל להעביר את תשומת הלב שלנו לנוכחות מלאה עם הרגש עצמו.
הפילוסופיה של היוגה מלמדת אותנו על הטבע של רגשות- הם חולפים, זמניים ולא עומדים אל מול היציבות של הוויתנו. הנחת יסוד זו מתגלה לנו בעת התבוננות לאורך זמן מספק ברגש וזו היא בדיוק הלמידה הנדרשת על מנת לגייס את האומץ להביט לעומק אל הרגשות הקשים. הידיעה שהם חולפים, מתחילים ונגמרים היא שמאפשרת להביט אל הפחד ללא פחד (או על כל רגש אחר). אבל בואו נודה בזה, בהתחלה זה מפחיד, זה מאיים על כל מה שלמדנו על השרדותנו, זה כואב בצורות שלא הסכמנו לכאוב אבל אז כדרכם של החולפים והזמניים, הרגש משתנה. יתכן שאחריו יהיה רגש נוסף ואחריו אחד נוסף ועוד ועוד אבל השהייה איתם מביאה לשחרור המיוחל. ממש כמו שריר כל כך תפוס- מתיחת השריר התפוס היא לא נעימה ואף כואבת, אבל תוך השהייה עם הכאב לאט לאט התחושה משתנה ואפילו הופכת לנעימה ולבסוף, השריר משתחרר וחווים שחרור והרפיה.
והרגש, כמו כולנו, גם הוא רק רוצה להיראות, רק רוצה שיכילו אותו, יכירו בו, ישהו איתו ולא יברחו לתנוחה הבאה. המעירה יותר, המשפרת מצב רוח. הוא לא רוצה כוס מים וגם לא טישו. הוא רוצה, רגע לפני שהוא חולף, שיראו אותו.
אז רגע לפני שאנחנו חוזרים אל המטופלים שלנו ושוהים עם הרגש שלהם. אולי אפשר לחזור לרגע לרגש שלנו.. מה אנחנו עושים כשעולה בנו רגש חזק? האם אנחנו יכולים להתבונן בו בידיעה שהוא חולף? האם אנחנו יכולים להניח לרגע לתנוחות ההפוכות, למדיטציה ולפילוסופיה ורק לתת לעצמנו לנוח בחברתו? במודעות והתבוננות לארח לו חברה ולראות אותו לאט לאט משתנה. ומה קורה במרחב הרגש שלנו כשהמטופל שלנו חווה קושי רגשי? היה זה אלן שור שאמר שריפוי יכול לקרות רק כשמטפל נותן הכרה לתחושות שעולות בו במהלך הטיפול מול המטופל. האם אנחנו יכולים לזכור ולהחזיק את אופיו של הרגש כחולף וזמני גם עבור המטופל שלנו?
אם תרצו לחקור רגש ואת טבעו, לצפות בו חולף בעוד אתם נשארים יציבים למולו, ניתן לעשות זאת כך (אם אתם מטופלים או מתרגלים לא מנוסים אולי תרצו להתלוות למורה/ מטפל לצורך חקירה זו) :
שבו או שכבו והתבוננו ברגש דומינטי שקיים בכם כעת (בחוויה הגופנית והתחושתית שהרגש מעורר בכם), או אם תרצו אפשר להשתמש בדימיון ולהעלות רגש מתוך סיטואציה בעבר או בעתיד. חשוב- רצוי לא לבחור את הסיטואציה הכי מעוררת ואת הרגש הכי קשה בתור התחלה ויש להתייחס לזה כמו אימון משקולות- כשתהיה היכולת להרים משקל בינוני אפשר לעבור למשקולת מאתגרת יותר. נמשיך- כמו התבוננות בנשימה במדיטציית אובייקט אחד, גם פה יש למקד את תשומת הלב ברגש ולהחזירה כשהיא נודדת אל המחשבות והסיפורים שמלווים את הרגש, את כל הסיבות שנמצא ללמה הרגש הזה הוא לא הגיוני ועלינו להרגיש אחרת ואולי אפילו לדחף להכיר תודה אם הוא עולה, נתייחס לאלה כאל התנגדויות לרגש כמו גם נשים לב לרצון הפיזי לנוע ולזוז מחוסר הנוחות אל מול ההתמסרות לרגש לא נעים. פעם אחרי פעם נחזור אל הרגש. אחרי זמן מה, אפשר לשים לב- האם משהו השתנה ברגש? יתכן שהוא התעמעם או נעלם ויתכן שהפך לרגש אחר (אם עלו תוך כדי מחשבות שהשתלטו על התודעה, יתכן וגם הרגש יתחזק). בכל שלב, אם הנוכחות הרגשית היא מאתגרת מדי שימו לב איך הרגש יכול להשתנות בהעלאת זיכרון נוסף חיובי יותר, דמיינו את עצמכם שם, הקפידו לדמיין כל פרט בסיטואציה, לחוות אותה ולחוש אותה כאילו אתם שם עכשיו (אותה הנחיה גם להעלאת רגש בתחילת התרגיל).
"עוד אחת קטנה
תנשמי עוד אחת קטנה
ועכשיו קחי נשימה עמוקה
ותגיעי איתה לקרקעית הלב
ותגעי איתה בכאב
ותנשבי עליו רוח טובה
ותניחי עליו
אהבה"
(יעל קלו)
"ולפעמים פשוט תניחי
לסדר הדברים
ותתני לו לזרם לסחוף
ותנועי איתו
עד הרגע ההוא
בו תתהי איך הגעת אל החוף"
רון אורן, יוגה תרפיסטית מוסמכת מטעם ארגון היוגה תרפיה הבינלאומי (C-IAYT), מטפלת בקליניקה במכמורת ובאזור עמק חפר
