עקרונות יוגיים במפגשי יוגה תרפיה

בשנות הוראתי שיעורי יוגה "רגילה" הגיעו לקבוצות שלי נשים ואנשים מכל הגוונים והסוגים. צעירים ומבוגרים, דקים ועבים, גמישים וקצרי שרירים, מספורטאים ועד "קאוצ' פוטאיטוז".. המגוון ,המנעד והטמפרמנט היה רב. בפעם הראשונה שמתרגל.ת חדש.ה הצטרפ.ה – מולאה הצהרת בריאות והייתי עורכת שיחת הכרות . כמעט תמיד היה איזה אישיו שהתעכבנו עליו: יתר לחץ דם, פריצת דיסק, מיניסקוס, דכאון, פיברומיאלגיה. מורתי ליאורה קסנבוים היתה אומרת – השונות בכתה מתאימה למגוון צורות הנעליים בכניסה לאולם התרגול.

נדרשתי , כמו כל מורה ליוגה, לפקוח עיניים ולהשגיח שהמתרגלים לא עוברים את הגבול של עצמם, או לחליפין , לא מוותרים מהר מדי... נדרשתי לתת ואריציות ומודיפיקציות שונות למקרה של... היצירתיות שלי והערנות שלי נדרשה בכל שיעור ושיעור. כמו אצל כל מורה ליוגה... לא המצאתי דבר חדש.

כניסתי לעולם היוגה היתה מתוך משבר אישי, כמו רבים מהתלמידים שלי. אומנם משבר נפשי, אבל משבר. גם מצב בריאותי מורכב כמו פריצת דיסק, או כתף קפואה מערב לא אחת משבר נפשי. בחירתי ללמוד הוראת היוגה נבעה מתוך המוטיבציה לעזור לאנשים לעזור לעצמם. כמו שהיוגה היתה עבורי כלי עזר לעזרה עצמית.

עם התפתחות היוגה תרפיה בעולם ובישראל, מצאתי את עצמי לא אחת מהרהרת בהבדלים שבין היוגה ליוגה תרפיה, או בהגדרה של היוגה כתרפיה. זהו דיון ארוך שלא אכנס אליו עכשו.

אני כן רוצה להדגיש שבמפגש של מורה- תלמיד.ה, אם קבוצתי ואם אישי מתרחש תהליך של שינוי. שינוי שהוא תרפויטי.

התרגול הפיזי הוא הפלטפורמה, התפאורה. הוא אכן גם המצע התרפויטי בתהליך הריפוי של הפונה. אבל הוא רק פני השטח.

האסאנות והפראנימה הן כלים לעידוד בריאות. פיזית אנרגטית ונפשית. הריפוי מתרחש ברובד אחר בעיני. כן, הגוף מתחזק ומחלים בקצב שלו עם התרגול הפיזי, אי אפשר לוותר עליו. בד בבד משהו עמוק הרבה יותר מותמר ברמת ההכרה, המיינד, ואפילו עמוק ממנה, ברמה הרוחנית. לא אחת אני אומרת שדפוס ההתנהגות שלי על המזרן תואם את דפוסי ההתנהגות שלי בסופרמרקט או בבית. אם אני דוחפת ולא מוותרת בכלב מביט מטה, הוא זה שקורה במערכות היחסים האישיות שלי. הדפוסים עובדים אותו הדבר בכל מצבי הצבירה של החומר- הגסים (גוף, שרירים..) והמעודנים (מחשבות ורגשות).

ולכן אני אוהבת להזכיר לעצמי מה בדיוק אני מלמדת את התלמידים שלי הבאים לרפא את עצמם. וכשאני זוכרת זאת- הבחירה במילים איך להיכנס לאסאנה מסויימת, או איך לשהות באחרת, הופכת להיות מאוד משמעותית. כי את המילים האלו תלמידנו לוקחים ליום יום, הרבה פעמים בהתחלה אולי אפילו מבלי לשים לב.

אשתף כאן כמה מהדברים שאני מזכירה לעצמי:

· התמדה- "האימון מכה שורש כאשר הוא מבוצע נכון, כראוי ולאורך זמן" סוטרה 1.14. התלמיד מגיע כדי לשנות. הוא רוצה להחלים. דוגמא פשוטה- פריצת דיסק. אני מלמדת אותו אסאנות שמחזקות שרירים מסויימים, מרפות אחרים, משפיע על היציבה, מניעה איזורים שהופעלו בצורה מסויימת. התלמיד חייב לתרגל. זה שהוא יגיע אלי פעם בשבוע- זה לא יספיק. ההחלמה מתרחשת רק כאשר יש התמדה בתרגול המותאם לאורך זמן. אז במקביל לתרגול בקליניקה ,אני מקפידה לתת תרגול קצר הביתה. ומסבירה . מה שכתבתי הוא אך הגיוני. עם זאת, מכיוון שרוב תלמידנו באים עם שריר התמדה רפוי, אני מתחילה איתם היכן שהם נמצאים. כלומר, משהו שהוא בהישג יד. תרגול קצר. יומיומי. וגם כאן אפשר להבחין ש "גם במקום זה יש הבדלים, מפני שהדחף חלש, בינוני או חזק" סוטרה 1.22. אותה בעייה, אותה מבנה גוף, אבל יכולת התמדה שונה.... חשוב לעודד את התלמיד ולתת תרגול שהוא מאתגר (עצם העובדה להתחיל לתרגל מידי יום 5 דקות , היא מאתגרת) אבל בר השגה. לא מתחילים לרוץ מרתון בקילומטר ה 42. אני מקדישה זמן ותשומת לב להסביר את חשיבות ההתמדה . מדברת על הקושי לשנות הרגלים במיוחד בגילאים מבוגרים יותר כאשר ההרגלים מוטמעים בנו עמוק. השפה שאשתמש בה, הדגש על רפטטיביות, על המפגש עם ההתנגדות הפנימית (ראו סוטרה 1.30 עם כל מסיחי הדעת המונעים מאיתנו לתרגל)

· סיבה תוצאה- או במילים אחרות קארמה. באופן סמוי ולא מודע, המגיעים לתהליך יוגה תרפויטי מבינים שלאורח החיים שלהם, סביר להניח , יש תפקיד במצבם היום. לא תמיד אבל לרוב. יתר עומס, תזונה לקויה, חוסר תנועתיות ועוד .... אלו תורמים לסבל העכשוי. התלמידים באים לעשות שינוי- כלומר לשנות פעולות יומיומיות שיביאו למצב בריאותי שפיר יותר. "יש לדחות את הסבל בטרם בא" סוטרה 2.16. כלומר- הסבל הנוכחי לא ניתן לבטלו. רק הפעולות בהווה ימנעו את הסבל העתידי. רוצה ליהיות בריאה יותר? זה כרוך בשינוי הסיבה. הבריאות תיהיה התוצאה. שרירי גב חלשים הם תוצאה של ישיבה ממושכת מול מחשב. חיזוק זוקפי הגב הם סיבה לתוצאה אחרת- גב חזק ובריא.

· תרגול ללא אחיזה בפירות התרגול- או במילים אחרות ומשלימות "האימון הוא המאמץ להתייצב בו" סוטרה 1.13. עצם העובדה שעליתי על המזרן והתחלתי לתרגל היא היא החשובה. הרבה הרבה פחות, איך ארגיש בסופו. אני לא מתרגלת כדי שיהיה לי נעים. אני מתרגלת כי תרגול הוא הוא הדרך להבראה. עצם ההפעלה של המערכת גופנפש שלי עושה אותי לבוסית שלה. יש כאן לקיחת אחריות על הבריאות. זו לא המורה ליוגה שעושה את השינוי. היא מלמדת, היא מעבירה את הידע, אבל האדם הוא המתרגל ומביא את השינוי על עצמו. ולכן המאמץ, טאפאס , הוא מה שחשוב. המאמץ הוא שמייצר את היכולת. בונה מסוגלות. ערך נוסף שיש להביא לשיח שיש מצבים בלתי הפיכים. ויש גורמים נוספים שנכנסים אל תוך התהליך ומשפיעים עליו. מחלות כרוניות לא תמיד ניתן לרפא. אבל אפשר להיטיב. אז יכול להיות שהמתרגלת לא תחלים מפיברומיאליגיה , אבל תסבול פחות ותקבל כלים לחיות טוב יותר עם מצבה .

· בין סבל לכאב- החץ השני של הבודהה. הסיפור המוכר: אדם הולך ביער ונפגע מחץ תועה. הפציעה הראשונה כואבת. חץ פילח את זרועו. את זה לא ניתן למנוע. אבל את הפציעה השנייה- למה זה קרה לי, אין לי מזל, תמיד קורים לי דברים רעים, אפשר גם אפשר. הסבל הוא בתפיסתנו את המצב, הוא בהכרה שלנו. תרגול מונחה, במיוחד של מדיטציה יוגית מלמדת את התלמידים שלנו אי הזדהות (הקלשה, גורם הסבל השני מתוך חמשת המכאובים המופיעים בפרק השני של פטנג'לי). כאשר אדם מקבל את מצבו ויכול להתבונן בו ולהרפות בתוך הכאב שלו, מתרחש ריפוי עמוק.

אלו מקצת מהתזכורות שאני משננת בכל פעם בבואי למפגש אחת על אחת. אתן מוזמנות להוסיף עוד מארגז הכלים שלכן . כל אחד מהסעיפים האלו מבקש דיבור הנחייתי . למשל- כשמתרגלת אומרת – לא היה לי חשק לתרגל, או התעצלתי- אני מזכירה לה שהשינוי בא מתוך החיכוך , בין הרצון להיטיב עם מצבי לבין הפעולה האוטומטית , הסמסקרה, שהביאה אותי למצבי היום. או כשמתרגל מאותת שקשה לו אני שואלת אותו איך הוא יכול להקל על עצמו. נותנת לו לחקור ולמצוא את התשובה.

יוגה היא חקירה אישית. דרכים רבות לפסגת ההר האחת, הבריאות הרב מימדית. אבל הטיפוס הוא אישי, וכולל בתוכו זיהוי נקודת ההתחלה, פיתוח יכולות תוך שימוש בטכניקות מתאימות והתמדה בשימוש בהן. על המזרן ובחיים. ולכן הריפוי מתרחש בכל הרבדים והשער אליו הוא על המזרן.