• ליאת מנדל

מתוך שלא לשמה באה התרפיה ליוגה

אחד הפתגמים האהובים עלי מהתלמוד הוא: מתוך שלא לשמה בא לשמה. פירושו הוא שלפעמים דבר שמתחיל שלא מתוך כוונה ואהבה, מוביל בדלת האחורית לאהבת הדבר עצמו.

זה תקף לכל תחום לימוד או דבר חדש שאנחנו מתחילים לעשות מתוך רצון לקבל גמול או להגיע לתוצאה מסוימת, ומתבטא באופן נפלא בתרגול היוגה ובמיוחד במפגשי היוגה תרפיה.


לדוגמא, אנחנו מתחילים לתרגל מתוך הכרח כדי לשקם איבר אחרי פציעה ובסופו של דבר לומדים להנות מתחושת השחרור של גוף פתוח, שרירים רכים, נשימה ותנועה קלות ורציפות.


פעמים רבות אנשים מגיעים אל היוגה כאובים, עם תחושת חוסר סיפוק וחוסר השלמה עם מצבם, ולפעמים, גם חסרי תקווה לשינוי, במיוחד אם עברו דרך הרבה סוגים של טיפולים. על פי רוב אנשים רוצים לשמוע הבטחה לריפוי מלא מהסימפטומים שמהם הם סובלים, כשאותו ריפוי נתפס עבורם כהיעלמות הסממנים של אי הנוחות שהם חווים, ותפקידנו, המורים והמטפלים בעזרת הכלים של היוגה, ללוות אותם ולאפשר איזו התבוננות מחודשת על מושג הריפוי: להציע דרכים נגישות להקשבה ולהיכרות קרובה יותר עם עצמם, להציג בפניהם גישה חומלת ומקבלת למצבם, ואפשרות לתמיכה וויסות ולהתמודדות טובה יותר עם המציאות -

אפשרות לעלות על שביל של ריפוי ולהסכים לעבור דרך ותהליך של שינוי.



לעמוד מול דלת סגורה

הרבה אנשים רוצים לחוות שינוי ופחות אוהבים להשתנות: כדי להוביל לשינוי במציאות, משהו צריך להשתנות בהם, והתרגול הוא הדרך לחפש בדיוק מה ואיך, זה אחד הדברים המרכזיים שנלמדים במפגשי יוגה תרפיה.

יש מקרים שבהם הכלים המיטיבים של היוגה נתקלים בחומה רגשית או מנטלית: ההקשבה, הפניית תשומת הלב, היכולת לשאול שאלות ולהתבונן, השיח המטיב המכוון לנקודת מבט נוספות, לא נתקלים בשיתוף פעולה, כמו לעמוד מול דלת סגורה - במקרים שכאלה, מתוך שלא לשמן באות לשמן היכולות של היוגה.

דלת סגורה יכולה להתבטא בהתנגדות, קושי למקד את תשומת או להבחין ברבדים עדינים, קושי להתעכב על מקום שדורש השתהות או רצון להתעלם ממגבלות או גבולות היכולת.

כשהדלת סגורה, יש להמשיך ולחפש את המפתח הנכון ובמקביל למצוא חלון הזדמנויות אחר לעבור דרכו, דבר למקד בו את תשומת הלב והתחושה, דרך שאינה מילולית, אפשרות ליצירת אימון שבו מרגיש האדם מועצם ונתמך ושיש בפניו מגוון שבילים לצעוד בהם, שהאימון, הוא הוא, היכולת לחקור ולבחון באילו מהשבילים נכון לו לצעוד כעת.



להחזיק את הפוטנציאל השלם

אני חושבת על אדם אחד מיוחד שאני מלווה שנים רבות. במשך 15 שנים הוא הולך אתי במסירות בשבילי היוגה, ועל פניו נראה שמעט מאוד נפתח בו, נראה שאין לו כל עניין מעבר לתנועת הגוף המחזקת המשחררת, וגם לא עניין להתבונן, ללמוד, להתפתח, לקבל תובנות עמוקות יותר על חייו, הוא כמעט לא מאפשר שיח על הדברים שעוברים עליו ולא פתוח לאפשרות לעבד אותם רגשית ומנטלית, ומרבית העבודה שלנו מתרחשת בגוף, מדברת על הגוף ומשתמשת במונחים גופניים. בסופו של כל שיעור הוא מרגיש טוב, משוחרר ופתוח יותר, מה שכאב פחות כואב, מה שהעיב פחות מפריע, ואני מחזיקה בתוכי עבורו את הפוטנציאל השלם של כל רבדי הקיום שלו.


ומתי נפתח הפתח לשינוי עמוק? כשהוא פצוע, חולה, או כאוב. מתוך המוגבלות הפיזית שלא מאפשרת לו לעבוד עם הגוף באופן שבו הוא מכיר, נפתח פתח לרובד אחר של קיום, לתנודות עדינות, לתנועה שיוצרת הנשימה, לתנועה שנוצרת מעצם הדימיון והפניית תשומת הלב אל מקום מסוים. במקומות האלה, קורה משהו, מתוך שלא לשמה, בא לשמה.


כשהפציעות מחלימות, מעטה השריון החיצוני שב, והמוגבלות שהיוותה פתח לקשב עמוק ומעודן חולפת, ואתה חוזר הרצון לעבודה פיזית, קוצר הרוח להתבוננות מעודנת והנטיה לפעול שלא מתוך קשב עמוק למה שהגוף באמת מבקש.

ובכל זאת, משהו מהרכות נשאר, הפונטציאל לאפשרות לפעול בעדינות, מתוך תמיכה והרפיית המאמץ קיים שם, ומשהו מחוויית הריפוי נצבר ונשמר בזיכרון התאים.


לא אחת במפגשי יוגה תרפיה אפשר להבחין בחוסר הסבלנות העולה מול ההאטה והשהייה שהיוגה מכוונת אליהן, ברצון לנוע הלאה, בקושי להתעכב, להניח את המבט ולהיות עם מה שלא נעים להכיר בו, בקושי לחפש אפשרות מדויקת יותר כשכואב, לשנות נקודת מבט, בקושי לעשות פחות, לעמוד מול טווח תנועה מוגבל - ולמרות כל אלה, ואולי דווקא בגלל, מהווה המפגש בשדה היוגה, מקום שמוביל אנשים שוב ושוב לפגוש את עצמם כפי שהם עכשיו, שהוא המקום היחיד שממנו אפשרי שינוי, המקום שבו מתרחשת תרפיה

277 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול