חיים (מלאי משמעות) לצד מחלה חשוכת מרפא.

המילים "מחלה חשוכת מרפא" נשמעות מאיימות במיוחד. אבל בעצם, המילים האלה מתארות מצבים רפואיים שנמשכים כל החיים. 

בין המחלות חשוכות המרפא יש גם אלרגיות, ואסטמה אבל גם מצבים קשים כמו סרטן, פרקינסון, טרשת נפוצה, דלקת מפרקים מקשחת ועוד ועוד. 

המשותף בין כל המצבים האלה, הוא ההבנה שהטיפול בהם מלווה את המתמודדים איתם לאורך כל החיים. 

יהיו תקופות טובות יותר או פחות, אך המצב הזה יהיה תמיד חלק מהחיים.

על כן צריך להתכונן לריצה למרחקים ארוכים, להצטייד בהרבה סבלנות וללמוד מיומנויות הקשבה. 

כאשר אנשים שמתמודדים עם מחלות חשוכות מרפא לומדים להקשיב לגוף שלהם, הם מגלים שעם קצב חיים מסויים, שגרת טיפול קבועה ותשומת לב למתי להוריד עומס, אפשר לחיות לצד האי נוחות באיזושהי נינוחות. 

זה דורש תרגול, אורך רוח ונשימה ובעיקר הרבה גמישות. 

כאשר לומדים לחיות לצד מצבים כאלה, מבינים שזה לא כל החיים. 

זה חלק מהחיים, אפילו חשוב ומשמעותי ומשנה חיים אבל זו אינה כל מהות החיים, הם לא סובבים רק סביב המצב הרפואי. 

ואז עולה שאלה – סביב מה כן? מה חשוב לי?

לעיתים, אחרי הטיפול בבעיות הגופניות נותר מעט מאד כוח, את האנרגיה המועטה הזו - צריך להשקיע בחכמה. 

במה חשוב להשקיע אותה?

זו השאלה שצריכה להישאל שוב ושוב. 

כמורים ליוגה, אני מאמינה שיש לנו את היכולת להעניק למתרגלים והמתרגלות שלנו, זמן התבוננות משותף. 

סביבה בטוחה שבה אפשר להתבונן יחד, לאורך זמן, על המצב הרפואי המבקש תשומת לב, לבחון אותו, את אופיו המשתנה ולגלות דפוסים אבל גם להתבונן במה שעבר למצב הרפואי. 

מה נותן מוטיבציה לזוז מהמקום? מה חשוב?

ניקח לדוגמא את ש'. הוא אוהב מאד את הנכדים שלו, זמן משפחה חשוב לו מאד, אבל הוא עסוק בהימנעות מזמן משפחה כיוון שאינו יכול לשבת עם הילדים על הרצפה, לשחק איתם, או להרים אותם או להכין להם לאכול.

בכל פעם שהם מציעים להגיע, הוא מוצא סיבות רבות למה לא כדאי ולאחר מכן עסוק בלהיות מוטרד ועצוב כיוון שהכאבים שלו מבודדים אותו מן העולם ולא מאפשרים לו לארח. 

העיסוק בכאבים שלו, אכן מבודד אותו מן העולם, אבל זה לא חייב להיות כך. 

ראשית נבחן את הרצון להיות על הרצפה עם הנכדים: 

אילו מיומנויות תנועתיות זה מצריך? עליהם אפשר לעבוד ב"מעבדת המזרון ליוגה" 

אבל בנוסף אפשר לבחון איך בכל זאת כן אפשר כרגע בכל זאת לממש זמן משפחה, עם היכולות התנועתיות שכן יש.  

אולי באמצעות יציאה למקום ניטראלי על כיסא גלגלים? אולי אפשר להושיב ילד על הברכיים עם עזרה ולספר לו סיפור מספר או לעיין באלבום תמונות, אולי להזמין הביתה מישהו לסדר לפני ואחרי אבל כן לממש את זמן המשפחה גם אם לא יושבים עם הילדים על הרצפה או מרימים אותם לבד. 

תנועתיות וגמישות אינה רק בגוף, תמיד יהיה לה ביטוי התנהגותי. 

לסיכום:

אנחנו כמורים ליוגה, יכולים לקחת חלק פעיל כמלווים, כעדים לשינויים, על מנת להתאים את התרגול לכל מצב פיזי אבל לא רק.  

יש בכך נחמה ולו רק בגלל הסיבה שלשאת כאב לבד זה מאד בודד. 

באמצעות תשומת לב לשינויים קטנים, אנו נותנים להם תוקף, מפנים עבורם מקום וכך נעשית עבודה של התמודדות. 

כאשר אנחנו מפנים מקום לכאב, נותנים לו מקום אבל גם מוצאים איך אפשר לזוז אחרת, איך ליהנות ממה שהתנועה מספקת מגלים שיש עוד דברים מלבד הכאב והאבל על המצב הרפואי. 

זה לא מפחית מהקושי של החיים לצד מחלה חשוכת מרפא אבל מעצים את הביטחון ואת היכולת למצוא משמעות בחיים לצד החיים עם המצב הרפואי.